לאחר החתונה שלי עם חניתה, כאשר התפזרו האורחים, יצאנו לחגוג בשעות המאוחרות בדירתה של עמליה ארבל.
זאת היתה התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ונושא הספיריטואליזם פרח בקרב הציבור שהתקשה להשלים עם מותם הפתאומי במלחמה של מאות בחורים צעירים.
אחי ג'קי והעיתונאי שייקה לוויט הפכו את הנושא לעסק.
הם הדפיסו דפי אותיות על גבי קרטונים שיאפשרו לערוך סיאנסים, והתרגלו לקבל שיחות טלפון מוזרות בשעות הקטנות של הלילה מאנשים שרכשו את אותם לוחות והתקשו בעריכת אותם הסיאנסים.
תמרחו את הלוח בגריז נבח שייקה על אנשים שהעירו אותו באמצע הלילה בטענה שהכוס אינה זזה על גבי הלוח.
באותה מסיבה קטנה שלאחר חתונה אצל עמליה ארבל, נכחו כחצי תריסר אנשים שהחלו להתווכח על נושא הספירטואליזם.
רציתי להוכיח להם כתלמיד ספקן לפילוסופיה שמדובר בשטות מטומטמת.
סיכמנו בינינו שננסה להעלות רוחות באוב בעזרת כוס.
אני אבקש להעלות באוב דמות שרק אני מכיר מהנוכחים, אבל את ידיי לא אניח על הכוס.
כך שכאשר הציבו הנוכחים כוס על לוח האותיות ביקשתי להעלות את רוחו של רפי כץ.
עלי לציין שאירוע זה התרחש למרות הספקנות הטבעית שלי!
גם כיום לא הפכתי למשוכנע בנושא אך עד היום איני יכול להסבירו.
הכוס החלה לנוע ולהיעצר על אותיות שונות.
אחד הנוכחים רשם את הדברים על דף נייר, שאגב שמור ברשותו עד היום, האותיות בהן עצרה הכוס התחברו למשפטים הבאים:
דולי זונה! היא שוכבת עם פואד! כך כתבה הכוס והמשיכה…
בחור בשם ארנון לובסי מעין החורש יבוא לג'קסי ויביא לו משהו יקר ערך שלי…
וכך המשיכה הכוס עוד ועוד.
היינו המומים.
באותה תקופה שלאחר המלחמה, התארחה דולי אצלנו בדירה השכורה בה התגוררנו חניתה ואני.
זה היה לאחר מותו של רפי.
את שמו של פואד לא הכרנו אז.
הוא היה רב סרן צעיר, מפקדה של סיירת שקד.
התברר שבתום המלחמה יצא פואד לבקר את משפחות הרוגי הסיירת.
את דולי מצא פואד מסוממת על שפת הים באילת.
הוא שאל אותה לאן היא רוצה לעבור והיא ביקשה להגיע אלינו כי הייתה מסוכסכת עם הוריה עקב הנישואין המהירים שלה לרפי. כך שהיא ביקשה להגיע אלינו.
שמחנו מאוד לקראתה. יש לזכור שמדובר היה באלמנה בת 18 לערך ולאחר תקופה קצרה לקחנו אותה אתנו לבילויים ולאירועים שונים שהיינו מוזמנים אליהם, למורת רוחה של אשתו של דן רביב, נורית, שראתה בכך זלזול באבל. (אותה נורית תהפוך ברבות הימים לשופטת מחמירה בבית המשפט בתל אביב, בעוד שדני בעלה יהפוך להיות נציגו של המיליארדר שלדון אדלסון ז"ל).
מכל מקום, התברר שרפי כץ ידידי ז"ל לא חדל מהרעיון לחדור לכנופיית פושעים כעיתונאי.
הוא התחבר באילת לפושע ישראלי בשם שמואל שקד והלה, בחברת חברי כנופייתו, התלבשו על דולי מיד עם מותו של רפי. הם החלו לסממה וניסו להשפיע עליה לדרוש ממשרד הבטחון לקבל סכום חד פעמי גדול כאלמנתו במקום תמיכה חודשית. וכך מצא אותה פואד מסוממת על החוף. בקיצור, פואד היה זה שהביא את דולי להתגורר אצלנו, וכך התיידדנו מאוד עמו והזוג הפך לאחד מבאי ביתנו הקבועים.
כחודשיים לאחר המלחמה הגיע למערכת לאשה מישהו לחפש אותי והציג את עצמו כחבר של רפי בשם ארנון לובסי.
הפסקתי אותו ואמרתי לו… ידעתי שתבוא, הבאת לי משהו מרפי כץ…
הבחור היה המום. הוא אכן שמר על מצלמתו של רפי כץ, שהתגורר עמו באותו אוהל סיירים בתקופה שקדמה למלחמה. אותו ארנון אמר לי שרפי נהג להזכיר ללא הפסק גם את דולי אשתו וגם את חברו ג'קסי.
ערב המלחמה השאיר בידי ארנון את מצלמתו. וכאשר רפי נהרג, התלבט ארנון למי להביא את המצלמה. כיוון שנודע לו על הרומן שמנהלת דולי עם פואד, הוא החליט להביא את המצלמה אלי. מאוחר יותר העברתי אותה להוריו של רפי.
אותו ארנון לובסי התקשה כמוני להאמין שרפי התקשר עמנו באמצעות סיאנס ובישר לי על כך שהוא יגיע אלי.
אגב, את העובדה הלא רציונלית הזאת אני מתקשה לעכל עד היום.
את הידידות העמוקה בין דולי ופואד לביננו שמרנו שנים רבות.
ביתנו הפך לביתם השני.
ערב השליחות שלהם לסינגפור הם השאירו אצלנו את הילדים הקטנים שלהם יריב וטלי עד שהתארגנו במקום השליחות.
את כל העליות והמורדות של חיי הנישואין שלהם הם עברו אצלנו.
כל התפקידים של פואד בצה"ל ומאוחר יותר בתחום הפוליטי נעשו תוך התייעצות עמי כחבר.
אפילו בתום לימודי פואד במכללה לביטחון לאומי הוא הביא לי ספר על הרצל ופקד עלי לכתוב עבורו עבודה על הציונות תוך שבוע, כעבודת גמר למכללה.
אמרתי לי שאהיה מוכן לעשות זאת רק בתנאי שיתחייב גם לקרוא אותה 😊.
הוא קיבל על העבודה הזאת ציון מעולה ותת אלוף צבי ברזאני הלוא הוא צבי בר, לימים ראש עיריית רמת גן, העתיק את אותה עבודת גמר וקיבל נקודה אחת פחות. כנראה שטעה במשהו במהלך ההעתקה.
אגב גם את מסיבת הסיום של המכללה חגגו אצלי בבית על הגג.
באותה תקופה החלטנו שגם את ילדינו נגדל באווירה דתית יהודית, כפי שאני גדלתי.
אך הדבר לא מנע מאתנו לארח את כל גדודי חברינו שנהגו לפקוד את ביתנו מדי מוצאי שבת.
כאשר נולדו לנו ולחברנו ילדים, כבר התגוררנו בפנטהאוז ברח' בנימיני 4 בשכונת נחלת יצחק, בדירה עם גג, שהאטרקציה שלה הייתה בריכה גדולה למדי שהתקנו על הגג.
מדי שבוע נהגו להגיע כתריסר ויותר ילדים בלווי הוריהם שחגגו את השבתות סביב הבריכה שהייתה, כאמור, אטרקציה ענקית באותם השנים.
במאמר מוסגר אציין כי בין חניתה לבין אמי נרקמה מהתחלת נישואינו קשר עמוק ובעתיד, לאחר שנים רבות, כאשר חניתה נותחה מחשש לגידול סרטני, הייתה זאת אמי תרצה שאירחה אותה במשך קרוב לחודש בביתה כדי לפנקה ולהעמיד את חניתה על הרגליים.
