מכתב גלוי לרמטכ"ל

את תקופות השירות במילואים עשיתי בחטיבה 4 שהיתה חטיבת חי'ר שעברה מאוחר יותר הסבה לחטיבת שריון.

אני וחברי דן עם שלם עסקנו בטיפול במשפחות השכולות ובענייני חינוך כמו הוצאת דפים קרביים במלחמות ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים .
בדרך כלל היה כל מח"ט מכיר לנו את המח"ט הבא כדי שהטיפול בנושא החינוך והמשפחות השכולות ימשיך כסדרו. אך באותה תקופה שהיתה בזמן ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, התחלפו המח"טים בחטיבה מבלי שהובא לידיעת המח"ט החדש אמנון אשכול מהות תפקידנו.

והנה ביום בהיר אחד קבלתי זימון לשירות מילואים בגבול לבנון בעוד שחברי דן עם שלם נשלח למחנה ירדן בגולן, בגלל דרגתי שהיתה סמל והעובדה שעברתי בזמנו קורס מ"כים בשבטה עד שהועברתי לשמש כצייר ללהקת הנח"ל וכעורך גרפי של עיתון "במחנה נח"ל", כך שתפקידי בצבא היה במשך השירות בסדיר בתחום הרוח ולא החרב.

כשהגעתי ליחידה אליה הוצבתי במושב שומרה בגבול לבנון, הציג לי המפקד את המחלקה עלי הוטל לפקד עליה, למרות שהודעתי לו שממש אין לי שום נסיון צבאי ואפילו במכשיר הקשר אני לא בדיוק יודע להשתמש. אך נאלצתי כמובן לציית לפקודה ולצאת למשימות של בטחון שוטף בגבול הלבנון במסלול ששנים מאוחר יותר נחטפו בו שני חיילי צה"ל.
היה זה כאמור בתקןפת כהונתה של אותה ממשלה שנפלה בגלל המפד"ל, כי נגרם חילול שבת עם הגעתם של מטוסי האף 15 האמריקנים .
ראש הממשלה דאז יצחק רבין שזו היתה לו כהונתו הראשונה הצהיר חגיגית שצה"ל כבר  אינו אותו צה"ל מאז שהגיעו לרשותו המטוסים המשוכללים.
אלא שתוך כדי המהומה של החלפת היחידות שכחו להודיע לחיל האספקה על בואנו למשטרת שומרה ולא קבלנו אוכל במשך מספר ימים ונאלצנו לקנות פיתות מהלבנונים הידידותיים שהפכו מאוחר יותר ל"פלנגות" ששיתפו פעולה עם צה"ל נגד החיזבאללה.

לאור בקשת החיילים ששירתו יחד עמי כתבתי מכתב גלוי לרמטכ"ל בנוסח הבא:

"בשם קבוצת חיילים בגבול הלבנון אנו מסכימים בהחלט עם קביעתו של ראש הממשלה יצחק רבין שאכן צה"ל כבר אינו אותו צה"ל.
 כנראה אחרי שנרכשו צעצועים כמו מטוסי ה-F-15 המשוכללים ברבע מיליארד שקל האחד, לא נותר כסף כדי להאכיל אותנו, קבוצת חיילים השומרת על גבול המדינה בצפון".….

העברתי את המכתב לחברי יאיר עמיקם ששימש אז ככתב צבאי בעיתון "ידיעות אחרונות".
באותו זמן שימש כרמטכ"ל מוטה גור ורצה שיאריכו את כהונתו בשנה נוספת, לכן ביקש שכל מכתב תלונה על צה"ל יגיע אליו לפני פרסומו.
כאשר הגיע מכתבי לצנזורה וממנה למוטה גור, הוא צלצל לעורך העיתון דאז דב יודקובסקי וביקש לעכב את פרסומו, כשהוא מבטיח לעורך שיברר אישית את מהות התקלה.
באותם ימים כאשר שימשתי כמעין ש"ג בגבול לבנון, פגשתי את חברי הטוב פואד בן אליעזר ששימש אז  כמפקד אדמת לבנון בדרגת אל"מ והתגורר בקיבוץ סאסא.
פואד הופתע לראות אותי ואמר שהוא מוכרח לצרף אותי אליו כדי להנציח למען ההיסטוריה את הפגישות הסודיות שנערכו אז עם ה"פלנגות".
אמרתי לו שאשמח להתמסר לעניין. הוא אמר לי שמדי יום שישי נפגשים כל המח"טים של פיקוד צפון אצל רפול – שהיה אז אלוף פיקוד צפון – ושהוא יבקש מאמנון אשכול המח"ט של החטיבה שלי, שיעביר אותי ליחידתו של פואד עד תום המילואים.
בינתיים יצאתי לחופשת שבת וכאשר הוברר לי שהמכתב לא התפרסם חשבתי לתומי של"ידיעות אחרונות" לא היו "ביצים" לפרסם אותו.
כך שהחלטתי להעביר אותו לידידי אלי תבור ששימש אז כעורך השבועון "העולם הזה" שהיה אז אימת המימסד.
וכך אותו מכתב שוב הגיע לצנזורה ומשם לרמטכ"ל מוטה גור.

הפעם עלו לו הפיוזים והוא הזמין את המח"ט לבירור בלשכתו.
אותו אמנון אשכול נסע מעודד כולו לקראת המפגש עם הרמטכל.
הוא היה בטוח שמדובר בהעלאה בדרגה לפחות !
מוטה גור השליך לעברו את המכתב ושאל אותו אם מדובר בדואר הצבאי של חטיבתו. אשכול החוויר למראה המכתב ויצא נזוף מלשכת הרמטכ"ל עם התחייבות לתקן את הליקוי מיידית.
עם הגיעו למחנה היחידה ששכן אז במחנה ירדן בגולן כינס את קציני החטיבה  וניסה לדלות מי הוא אותו עתונאי שהוציא את דיבת החטיבה לרעה.

תחילה חשדו בחברי דן עם שלם ששירת במטה החטיבה.
לפתע קפץ קצין השלישות, אוריקה ! אוריקה!
במשטרת מושב שומרה הוצב עיתונאי נוסף בשם ג'קסון.
מייד זומן מ"פ היחידה בה שרתתי, שהיה בעצמו איש מילואים מקיבוץ שריד. הוא נדרש לדאוג להכניס אותי לכלא לפחות ל-35 יום, על סמך התירוץ הראשון שימצא.
המ"פ קרא בעיון את מכתבי ואמר לקציני החטיבה אני מצטער ! אבל אני חותם על כל מילה שהג'קסון הזה כתב.
כאשר הוא חזר למשטרת שומרה בה היינו מוצבים,  קרא לי אותו מ"פ ואמר שאזהר במהלך שירות המילואים שנותר לי, שכן מחכים לי בפינה.
ביום שישי פגש אמנון אשכול את פואד בישיבת המח"טים אצל רפול בפיקוד צפון ואמר לו שישמח לשחרר את החייל שביקש.
הוא פשוט לא ידע שמדובר באותו ברנש שכתב את המכתב.

בבוקר יום ראשון נקראתי למפקד המקומי והוא אמר לי שהיום אני לא משובץ לשום תפקיד שכן אני עובר יחידה.
הכנתי את הקיטבג והמתנתי לרכב  שיבוא להסיעני. בתוך שעה קלה הגיע הסמח"ט של פואד לקחת אותי. רק אז התברר למג"ד שהתקשרו אליו בטלפון שמדובר באותו חייל ג'קסון שרוצים כל כך להכניסו לקלבוש.
אני עמדתי לצידו של סגנו של פואד בשעה שזה דיבר בטלפון עם אותו המג"ד שהתחיל לקשקש לו שהוא לא יכול לשחרר אותי ליחידה אחרת כי אני נמצא במקום שקשה להגיע אליו. אותו סמח"ט רתח.. "מה אתה מבלבל את המוח, הוא עומד לידי"…
המג"ד הנ"ל יצא אידיוט לא קטן ואני עליתי לג'יפ של הסמח"ט ונלקחתי אחר כבוד לבית הסודי במטולה בו התקיימו בסודי סודות הפגישות הראשונות עם ה"פלנגות" בניצוחו של פואד.

רשמתי ברצינות את נושאי השיחות ואת האווירה הידידותית ששרתה בין הצדדים.
למחרת התייצב רץ על אופנוע עם פקודה להחזיר אותי מיידית ליחידתי המקורית.
את שארית תקופת המילואים עברתי בשלווה עם ראש קטן בחברת החבר'ה העליזים ששרתו אתי במילואים ביניהם היה עו"ד בשם בן שאול, שהכרתי מזה שנים רבות.
עיקר המאמץ של חיילי המילואים היו מושקע ברזי הבישול בעזרת ספרי בישול שהביאו חיילי המילואים בחופשות מהבית.
ביום השחרור מהמילואים התייצבו מסביבי כל קציני החטיבה וחיכו שיהיה חסר לי פריט כלשהו שעליו אוכל להישפט, אלא שהחבר'ה סביבי דאגו להשלים עבורי כל  פריט  ציוד שהיה חסר.
אז ניגש אלי קצין השלישות ה"מתוחכם" והפטיר לעברי שהפעם יצאתי בזול, אבל שמהיום ואילך הם ידאגו לטפל בי ושאני הולך לעבור כל קורס צה"לי שקיים בספר.

עם חזירתי הביתה כבר המתין לי זימון לקורס הצהלי הראשון, קורס של נהיגת נגמ"ש.
גם דאגו להזהיר אותי  שאם לא אעבור את הקורס אשאר לקורסים נוספים. אלא שהפתעתי אותם והייתי החניך המצטיין באותו קורס…

לאחר מכן נשלחתי לקורס סיירים, לקורס צלפים ולקורס אב"כ.
בקיצור, הם דאגו לקיים את הבטחתם במילואה.

החטיבה כולה נחלקה לשניים, חיילי המילואים שתמכו בי וקציני החטיבה שטענו שעלי להענש כי הוצאתי את דיבת החטיבה לרעה.

יום אחד זומנה החטיבה כולה לתרגיל מילואים בצאלים, הוצבתי כנהג נגמ"ש מילואים של המודיעין החטיבתי והצהרתי שאין לי בעייה לנהוג בשעות היום אבל בלילה אני הופך לסומא בארובה ובתרגיל שנערך בשעות הלילה  חזרתי כאשר חצי מהגדר של צאלים כרוכה על שרשראות נגמ"ש הזלדה אותו נהגתי. למחרת כבר העבירו אותי להיות נהג אחד הג'יפים.

חבר שלי ששימש אז כמפקד אגד ארטילרי סמוך, שלח את נהגו כדי להביאני אל יחידתו בשעות הערב. הנהג הזה הגיע והצהיר על כך שהוא בא לקחת את ג'קסון ועם שלם. הכוונה הייתה לחברי דן עם שלם, אלא שהשלם של החטיבה שישב לא הרחק ממני כשהוא עסוק בהכנת תשלומי הגמול למילואמיניקים. נבהל, השאיר את הכסף על שולחן העץ ונמלט החוצה...
" אני לא עם ג'קסון"…. הוא חשש שצורף בטעות אלי למסע הנקמות נגדי.

סופו של הסיפור היה שהמח"ט אמנון אשכול קרא לי ושאל אם אני נהנה מכל הקורסים שעברתי, ומהיכן יש לי קשרים כאלה בצה"ל, שכן פנו אליו מלא פחות מ-23 יחידות שונות בצה"ל כדי שיעביר אותי אליהם.
בוא נגמור את הנושא הוא הציע לי.
תכתוב לרמטכ"ל שבשיחה פרטית הובהרה לי מהות התקלה שבעקבותיה לא הגיע האוכל ליחידה והוא מבטיח לי שירד מעלי בחטיבה, כך שאחזור לתפקיד התרבותניק החטיבתי שלי.
מכיוון שאין לי אמביציות של דון קישוט קבלתי את הצעתו ושלחתי את המכתב המבוקש.

מאז הפך אותו אשכול לחבר קרוב ופנה אלי מדי פעם לעזרה, בבקשות שונות.
כמו למשל כאשר חברי מאיר דורון ששימש באותה תקופה עורך של הירחון "במחנה נח"ל"  תקף בעיתון הצבאי, את המדיניות הצה"לית כלפי הפלשתינים. אני הצלחתי ליישר את ההדורים ביניהם.
אמנון אשכול נהג גם להזמינני לעיתים לקיבוצו מעגן מיכאל אך מעולם לא נעתרתי להפצרותיו.

צחוק הגורל, בת זוגי הנוכחית, צביה שבת, שימשה כקצינת הח"ן של הנח"ל כאשר אותו אמנון אשכול שימש כמפקד הנח"ל ודווקא לו יצא להיות זה שבישר לה על מותו של בעלה אלי בתאונת דרכים.