בימי חלדי ערכתי ארבעה מסעות חובקי עולם, כל פעם במסלול אחר שכיסה אזורי עולם אחרים. הכוונה היא למסע בו אתה יוצא לכיוון מזרח למשל, מקיף את העולם וחוזר לישראל.
הפעם הראשונה היתה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כאשר קבלתי שיחת טלפון ממנכ"ל חברת התעופה הפיליפינית. בשיחה סיפר לי אותו מנהל חברת תעופה שהוא קיבל את הטלפון שלי מידיד משותף, עו"ד אמריקני בשם דיק פופקין ומכיוון שהם שוקלים פתיחת קו תעופה לישראל או מעבר דרכה הם היו רוצים להתייעץ עמי כמומחה תיירותי על הדרישות והצרכים של התייר הישראלי, או בקיצור… האם אני יכול להגיע למנילה ביום שישי“…
היה זה ביום שני בבוקר של אותו שבוע. קבלתי את אישורו של העורך צבי אלגת לנסיעה הפתאומית אלא כאשר חזר אלי למחרת המנכ"ל הפיליפיני, אמרתי לו שמכיוון שתכננתי נסיעה ללוס אנג'לס אעדיף להמשיך "כך לארה"ב ממנילה….כך שאתה מתכוון לכרטיס סביב העולם שלפי חוקי יא"טה (איגוד חברות התעופה) יש להזמינו חודש מראש". “….
הסברתי לו שבמידה ויאשר לי את העלויות הרי שאת העניין הפורמלי אסדר בעצמי.
פסל כדור הארץ שנבנה לתערוכה עולמית בקווינס
ואכן כך היה, תוך שעה היה ברשותי כרטיס סביב העולם של חברת התעופה שאינה קיימת יותר TWA .
באותו יום רביעי טסתי לפאריז ומשם בג'מבו של חברת "סינגפור איירליינס" לסינגפור.
מכיוון שהיה זה בחודש פברואר הרי שאת 47 הנוסעים שירתו בנאמנות 29 דיילות משועממות. הם הופתעו לשמוע שאני מישראל ושתיים מהן התיישבו לצידי לשמוע קצת פרטים ועובדות על ישראל שאז היתה עדין פופולארית למדי. את הנחמדה שבין שתיהן בקשתי לארח לי לחברה. בערב שבו היה עלי לשהות בסינגפור. היא שאלה באיזה מלון אתגורר והבטיחה לבוא לקחתני ממלון "הילטון" בשעה 8 בערב. בעת היותי במלון התברר לי שכל תכניות הטלוויזיה בסינגפור היו מוקדשות לאירוע המסעיר ביותר שעמד להתרחש על אדמת סינגפור, תחרות "מיס יוניברס" ובין המועמדות היתה ימית נוי הנציגה הישראלית שאני הייתי אחד מחברי ועדת המיון מטעם שבועון "לאשה" שבחרו בעלמה כמועמדת למלכת יופי. כך שכאשר הופיעה הדיילת הסינגפורית לקחתני לערב של בילוי, אמרתי לה כבדרך אגב, שהייתי מעוניין לבקר תחילה את מלון "מנדרין" שבו שכנו כל המועמדות. היא הביעה התפעלות מעצם העובדה שאני מכיר את אחת המועמדות לכתר הנכסף.
כאשר הגענו למלון מנדרין התברר שכל המועמדות היפהפיות מתגוררות בקומה ה-16 של המלון ולא ניתן כמובן לעלות אליהן. אך כשימית נוי שמעה שעיתונאי ישראלי הגיע לסינגפור היא היתה בטוחה שנשלחתי לכסות את האירוע ומיד ירדה ללובי כדי לקבל את פני בחיבוקים. עיני הדיילת הסינית המלוכסנות הפכו כמעט לעגולות מתדהמה שהנה ה"קבלייר" שלה הלילה הוא מידידי אחת המועמדות ל"מיס יוניברס". היא כבר דאגה לשעשע אותי ולהראות לי שהיא אכן עולה בכישוריה על כל מועמדת.
למחרת המשכתי בטיסה למנילה שם חיכה לי נהג שלקח אותי אחר כבוד למלון "מנילה הוטל" מלון מפורסם שבו השתכן בזמנו הגנרל דאגלאס מק-ארתור, מלון שנראה כארמון אלגנטי בסגנון של מלון קינג דוד הירושלמי.
מיד עם הגיעי למנילה החלה סידרה של פגישות בשיתוף עם ידידי עורך הדין האמריקני דיק פופקין עם מנהלי חברת התעופה הפיליפינית ביחס לאפשרות של פתיחת קו או נציגות של חברתם בישראל, לרגל הכמות הגדולה של אזרחי הפיליפינים שמגיעים לישראל ואולי לנגוס קצת מעוגת התיירים הישראלים התרים תדיר אחרי יעדים חדשים.
כאשר בחנתי את ההיצע של טיסות החברה למזרח התיכון הוברר לי שכל הטיסות הללו עוצרות ביעדים בעייתיים מבחינתנו הישראלים, כמו קאראצ'י בפאקיסטן או דובאי, מה שלא מאפשר לישראלי להינות משירותי החברה למרות שהמחירים שלהם אטרקטיביים למדי וזולים במאות דולרים מחברות מתחרות, הטיסה היחידה שאפשר להשתמש בה גם עבור הישראלים היא זו הנוחתת בקהיר. כך שמסקנתי היתה שאפשרות הטיסה ב"פיליפינים איירליינס" קלושה ביותר.
מדי ערב היינו דיק ואני מוזמנים לאירוחים על ידי דמויות מקומיות החל מהשגריר הישראלי, ברנש בשם מאיר גביש שבארוחה המשותפת שלנו אתו במסעדה מקומית ניגנה התזמורת המקומית "הבה נגילה" לצלילי מחיאות הכפיים של אורחי המסעדה, וכלה בגנרל פיליפיני ובמנכ"ל של חברת התעופה שכולם ששו לארחנו. אלא שדיק ואני חיפשנו גם בילוי במקומות יותר עליזים ועם תום המפגשים הרשמיים. נהגנו לסור לבית אירוח אקסלוסיבי המיועד בעיקר לדיפלומטים ואנשי עסקים ובו מצטרפות עלמות חן משכילות לישיבה בצוותא עם האורחים ואם אחת מהן מוצאת חן בעיניכם היא תשמח להתלוות אליכם למלון על מנת להעמיק את ההיכרות.
מדי לילה היינו חוזרים למלון עם שתי עלמות חן שעם בוקר היו נאלצות להתלוות לאנשי הבטחון של המלון לשם צילום ונטילת טביעת אצבעות.
אחרי כמה ימים הודיע לנו האחראי על בטחון המלון שעזרנו לו להרכיב אלבום ייחודי של יפהפיות .
באחד הימים הודיע לי עורך הדין דיק פופקין שמזומנת לו מסיבת עיתונאים במלון וביקש אותי להתלוות אליו. שאלתי אותו בכמה עיתונאים מדובר והוא חשב שמדובר ב-6-5 עיתונאים.
אילוסטרציה:
מלון מנילה בפיליפינים
אלא שלהפתעתנו המתין לנו אולם שלם מלא בעיתונאים כולל 4 צוותות של רשתות הטלוויזיה הפיליפיניות.
מתברר שה"אייטם" המעניין באותה תקופה היתה ההחלטה הקרויה בשם " חוק אמנסטי" של הממשלה האמריקנית שנועד להסדיר את נושא קבלת ה"גרין-קארד" לרבבות הפיליפינים המתגוררים באופן בלתי חוקי בארצות הברית. הההחלטה קבעה שכל מי שהתגורר למעלה מחמש שנים בארה"ב יזכה ב"גרין-קארד". הדבר נועד לסדר אחת ולתמיד את בעיית הפיליפינים הבלתי ליגליים בארה"ב. הדבר גרם להד רב בפיליפינים שמיליונים מתושביה מתגוררים בניכר, בעיקר בארה"ב.
מכאן נוצרה ההתלהבות לראיין את עו"ד דיק פופקין שנפטר לצערי לאחרונה, הוא ורעייתו רות שמיר נחשבו למומחים לענייני הגירה לארה"ב ומשרדם הגדול בלוס אנג'לס נחשב לפופולארי ביותר בין המהגרים הפיליפינים בארה"ב.
במסיבת העיתונאים , בזמן שאחת הרשתות ראיינה את דיק פופקין הרשת השניה ראיינה אותי, שכן שמעתי את התשובות הללו פעמים רבות.
כאשר חזרתי לחדרי במלון צלצל אלי השגריר הישראלי בהתרגשות ושאל מהי האמת ? הוא היה בטוח שאני עתונאי ישראלי והנה בטלוויזיה המקומית הוצגתי כעורך דין אמריקאי מומחה לחוקי הגירה, אמרתי לו שירגע, עדין אני עיתונאי ישראלי, שבסך הכל מלמלתי תשובות שדקלמתי מדבריו של עורך הדין פופקין.
באחת הפכנו במנילה ל"סלברטאים" מקומיים, בכל מקום זיהו אותנו כמעט ככוכבי טלוויזיה.
