הטיול השלישי מסביב לעולם הפגיש אותנו עם כמה זוועות שהתרחשו בדרום מזרח אסיה.
פירמידת הגולגולות בשדות הקטל של החאמר רוג' ליד פנום פן
בקמבודיה למשל, בתקופת שלטון האימים של החמר רוז’, ביחוד המראה של אותה פגודה הבנויה מגולגלות שנערמו בשכבות שכבות, אחת מעל השניה.
את מנת הזעזוע הסופית קיבלנו בביקור בבית ספר בפנום פן שהפך אתר עינויים של החמר רוג'.
המחתרת נהגה להנציח בצילומים את שיטות העינוי המזוויעו שפיתחו עבור השבויים שלהם, כולל כמה תיירים אירופאיים ואמריקנים שאיתרע מזלם לשהות בקמבודיה בעת שהמחתרת הנוראית הזו השתלטה על המדינה.
התושבים ברחובות נראו כאילו הם עדין בהלם ממה שהתרחש על אדמתם.
את המסע השלישי סביב העולם ארגנו בארץ בעזרת יהודי יקר שהלך לעולמו בעת טיסה לתאילנד, ברנש בשם עוזי וורד, שפיתח קשרים עסקיים ענפים עם ארצות במזרח הרחוק וייבא אלפי פועלים מתאילנד לצרכי עבודות חקלאיות.
המסע הזה התמקד תחילה בארצות דרום מזרח אסיה בארצות כמו מינאמר (בורמה), לאוס, קמבודיה ובעיקר ויאטנאם.
לטיול הזה, שנמשך כארבעה חדשים וכלל גם ביקורים באיי אינדונזיה והפיליפינים, למסע חובק העולם הזה, התארגנו קבוצה של חמישה שכללה את אחי ג'קי, חברי דן עם שלם ואנוכי יחד עם הזוג רותי וגבי עמיר.
גבי ששימש כראש שירות בתי הסוהר בישראל. היה גיבור מלחמה ישראלי שלחם בסיני כמח"ט במלחמת יום הכיפורים. הוא היה מפקד החטיבה הראשונה שחצתה את התעלה ואחד ממפקדי הגדודים שלו היה שר הבטחון לעתיד, אהוד ברק.
מאוחר יותר התמנה גבי להיות סמפכ"ל משטרת ישראל וכאשר שר המשטרה בר לב הציע לו את תפקיד המפכ"ל, היסס גבי לקבל זאת על עצמו והעדיף תפקיד רוחב נוסף במשטרה לפני שיקבל את האחריות על משטרת ישראל.
לעומתו קפץ הטייס לשעבר יעקב טרנר שצורף למשטרה מחיל אוויר ישר לנעליו. הוא לא היה מוטרד מכך שאולי הוא עדין לא בשל לניהול המשטרה.
לרות אשתו של גבי היה יתרון לא מבוטל בכך שהיתה בעלת דרכון גרמני שאיפשר לנו לקבל בשגרירות האינדונזית בסינגפור, ויזת תייר לכולנו כקבוצה גרמנית ולא ישראלית.
הביקור הראשון במסגרת אותו המסע סביב העולם אחרי שהייה בתאילנד – אותה בקרתי בעבר מספר פעמים – היתה בלאוס, מדינה שסבלה לא מעט בעת מלחמת ויטנאם כאשר שימשה כמסלול הברחת נשק של חיילי צפון וייטנאם ושל מחתרת הויאט קונג וזכתה עקב כך להפצצות כבדות של מפציצים אמריקנים.
לאוס היתה פרימטיבית למדי. שדה התעופה הזכיר את לוד בשנת 1948, ונראה היה שכל העיר נוהרת מדי יום לחזות בפלא הנחיתה של המטוס היחיד המגיע מדי יום ללאוס.
המונים הצטופפו מסביב לשדה התעופה.
המזוודות הגיעו ללא מסועים ונערמו בערימה גדולה בעיבורו של אולם הנוסעים.
רותי, אשתו של גבי, נכנסה ללחץ נוראי שמא מישהו יגנוב את מזוודותינו.
השתדלתי להרגיעה שנמתין זמן מה – והמזוודות היחידות שתוותרנה באולם יהיו אלו שלנו.
מה שאכן קרה.
המלון בבירת לאוס תאם את האומללות המקומית, אך התושבים היו ידידותיים להפליא.
הדבר היחיד עליו הצטערנו היה שאי אפשר היה להגיע למישור הכדים בגלל אלפי המוקשים שעדין נותרו באיזור.
מדובר במאות כדי ענק הפזורים באותו מישור, שיכולים להכיל בקלות את עלי באבא וארבעים השודדים. אך איש לא יודע מי התרבות שיצרה אותם וכיצד הגיעו לשדות בהם אותם כדים מפוזרים.
