הרומן שלי עם יפאן החל כבר בשנות התשעים של המאה שעברה כאשר הדרכתי קבוצה של בעלי יכולת בטיול שנמשך למעלה מחודש אל המזרח הרחוק .
ביקרנו אז בטוקיו המעטירה שהיתה בשיא שגשוגה הכלכלי לפני שהסינים והקוריאנים הצטרפו לחגיגה, אפילו זכינו אז לבקר באי מיקומוטו ולצפות בצוללניות יפניות השולות צדפות עם פנינים מהים ושהיו מסוגלות לשהות יותר מדקה מתחת למים.
בתום הטיול היתה לי הרגשה שלא מיציתי את הביקור ביפן ואכן שנים מאוחר יותר בשנת 2014 החלטנו צביה זוגתי ואני לתכנן טיול ממצה יותר ברחבי יפן.
טיול שהיה מורכב מהפלגה בת שבועיים מסביב לאי המרכזי הונשו ויותר מאוחר מסע ברכב בתוככי האי ביעדים שהספינה לא עגנה בהם .
ההפלגה הפגישה אותנו עם אותו זוג אמריקאים מהוואי נורמן ובאת’ פרי שהפכו לחברים קרובים. נורמן היה דור שישי בהוואי וחוש ההומור שלו שימש כדלת כניסה לחברות שנוצרה בינינו.
כאשר יצאנו לאותה הפלגה היה זה בחודש מאי והיינו משוכנעים שהחמצנו את "פריחת הדובדבן".
אך כאשר עגנה הספינה בעיר אומורי, בררנו בלשכת התיירות בנמל כיצד ניתן לבקר במצודת סאמוראים עתיקה ומרשימה שממוקמת באיזור. לאחר אינפורמציה שקיבלנו בנמל בו עגנה הספינה הוברר שבאמצעות רכבת ואוטובוס מקומי נוכל להגיע בעלות של כעשרים דולר לאותה מצודה סאמוראית.
אילוסטרציה: פריחת הדובדבן ביפן זה שם דבר
הופתענו לראות במבצר הסאמוראי את פריחת הדובדובן במלוא תפארתה.
התברר שבמקום הצפוני זה באי הונשו מגיעה הפריחה הרבה יותר מאוחר.
שם פגשנו את אותו זוג האמריקני מהוואי שהתברר שרכשו טיול בספינה לאותו מקום בעלות של 150 דולר לאדם. כשנודע להם כיצד הגענו לאתר בעשרים דולרהם הכריזו חגיגית שמהיום הם נצמדים אלינו לכל הטיולים ברחבי האי היפני.
בנמל אחר בעיר טוימה נודע לנו שיש כפר דייגים עתיק שספינות הדיג עוגנות מתחת לבתים שבנויים על כלונסאות.
שוב השתמשנו ברכב ציבורי והפעם הצטרף אלינו זוג נוסף ממכסיקו.
על הקורות אתנו בביקור הכפר וכיצד חזרנו בזמן לספינה סיפרנו כבר בקטע אחר…
