הנפאלית הישישה שנאשמה בגנבה

מסע מעניין אחר שערכנו במסגרת החוג לגיאוגרפיה היה להודו ולנפאל.

היה זה בתחילת שנות השבעים. הרבה לפני אופנת ה"תרמילאים".
הסיור בחסות אוניברסיטת בומביי כלל ביקורים בבומביי ובניו דלהי..בין השאר הוזמנו 2 נציגים מהקבוצה – אורי דביר ואנוכי – לפגישה עם שר התיירות של ניו דלהי.

מולנו ישב סיקי עב כרס שגילה ידע מדהים על ישראל, כמו על העברת המים מהצפון לדרום.
הוא דיבר על ישראל בהערצה כמו שמדברים לפחות על מדינה בסדר גודל של קנדה.לשאלתי אם הוא יודע כמה תושבים יש בישראל הוא היסס ארוכות ושלה מזכרונו את המספר הקטן שעלה על דעתו:
– "אני יודע שאתם עם קטן מוקף אויבים, אתם צריכים להיות משהו בן 50 ל-60 מיליון תושבים"
כאשר כחכחתי בגרוני ׁ(שהרי אז בשנות השבעים העם בישראל מנה 4-5 מיליון תושבים), הוא הסתכל עלי בחוסר אמון גמור ושאל לגודלה של ישראל.
לתשובתי, שהמרחק הכי גדול בין הצפון לדרום, ממטולה ועד אילת הוא כ-500 ק"מ, הוא מיד שאל על הרוחב. הוא חשב שמדובר במדינה בצורת נקניק, ולא האמין לעובדה שבמקומות מסוימים רוחבה של המדינה היקרה לנו אינו עולה על 25 ק"מ.
אז נשאלנו כמה רחובות יש בישראל? שכן בכלכותה, ברחוב אחד,.מצטופפים מאות אלפי אנשים. הותרנו אותו חסר אמונה לחלוטין…

כאשר בקרנו מאוחר יותר בעיר כלכותה התאכסנה הקבוצה של הסטודנטים והמרצים – שמנתה כ-40 איש – בפונדק קטן למדי. במושגים ישראלים החלטנו ל"רדת העירה ", להתרשם מחיי הלילה בכלכותה. אחרי שטיילנו לאורך מספר רחובות הגענו לרחוב רחב שבו השתרעו אלפי אנשים על המדרכות ללינת לילה . חשבנו תחילה שאולי מדובר בחג הינדי כלשהו והקהל העצום מכין לעצמו מקומות ברחוב לצפייה.
לתדהמתנו התברר שהאנשים מכינים עצמם ללינת לילה.נסינו להמנע מלדרוך על אנשים אך הצפיפות היתה כה גדולה שאי אפשר היה להמנע מדריכה על מישהו.
המאושרים בין ההודים היו אלו שהצליחו להתמקם בכניסות לבתים.את הרחצה והשתייה עשו ההמונים בברזי הכיבוי לאורך המדרכות.

היינו בטוחים שמדובר ברחוב אחד שכזה, שבמקרה נפלנו עליו. אלא שהתברר שכל הרחובות הסמוכים עמוסים בהמוני אנשים הממוקמים במשפחות על המדרכות.
ההרגשה שלנו נעשתה כבדה מרגע לרגע. התחושה, למראה ההמונים, היא שאולי דווקא אורח החיים שלנו הוא-הוא הבלתי שגרתי, ולא של המסכנים ההודים
השרועים בעוני ובמסכנות על המדרכות. ההלם השני שלנו היה בשייט על הנהר הקדוש ה"גנגס", בו בטווח של קילומטר על הגדה שורפים גוויות של מתים ומשליכים את עפרם למימי הנהר, כאשר בסמיכות טובלים בנהר הגנגס הודים מאמינים, ונשים קשות יום מכבסות את בגדיהם.
הכל בסמיכות יתר, דבר  שמותיר את הישראלי הבלתי מתורגל בכגון דא, בהרגשת קבס קשה למדי.

כל הנפלאות ואתרי ההודו המרשימים – החל מה"טאג' מאהל" וכלה במקדשים ובארמונות של קיסרות המוגולים מתבטלים לעומת העוני הקשה של המוני ההודים ברחובות.
עלי להודות שעד היום אני מתקשה לעכל את נהירת הישראלים ל"אשראמים" ההודים כדי לקבל השראה רוחנית מכהני דת ההינדו וממאמיני הבודהא שלא מצליחים לפתור את בעיות הקיום האלמנטריות של בני עמם. הודו, שמשקיעה בפצצות גרעיניות ובתכנית לחקר החלל, מגלה אדישות ומחדל מתמשך בטיפול במאות מיליוני העניים והרעבים בתת היבשת ההודית העצומה.

אחרי בילוי בן למעלה משבועיים באתריה של הודו טסנו לנפאל. 

התיירות לנפאל בתחילת שנות השבעים היתה בחיתוליה.

כדי לשכננו אירגנו בארמון של נסיך נפאלי חדרים עבורנו. ישראל היתה אז בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים במעין רומן אהבה מתמשך עם הנפאלים. 
היתה בקטמנדו שגרירות, וקצין הצנחנים האגדי מרסל טוביאס ז"ל שהה בקטמנדו עם משפחתו ואימן את חיילי הגורקה האמיצים בידע צבאי ישראלי. השגריר הישראלי יצא מעורו משמחה לקראת המרצים והסטודנטים הישראלים, שפקדו את נפאל.
היו בינינו סלברטאים כמו ראש החוג לגיאוגרפיה, משה ברוור ורקטור האוניברסיטה פרופ' דה פריז. לאותו שגריר הצטברו כ-3000 שקופיות שהוא 'חיפש בנרות' קורבנות שיצפו בהם.
לאחר ארוחת ערב דשנה הוא החל להקרין את ערימת השקופיות הבלתי נגמרת בהם נראו השגריר ואשתו על רקע נופים ואתרים הודים ונפאלים שונים.
אחרי השקופית האלף לערך, אני מודה ומתוודה שארגנתי קצר בגנרטור והעינוי הסתיים לאכזבת השגריר ירום הודו.
אותו שגריר שנה מאוחר יותר מנע עזרתו מהאלוף יוסי בן חנן שביקר בקטמנדו בטיול פרטי עם רעייתו הטרייה ורק בדי עמל

הצליח יוסי בן חנן לחזור ולחבור ליחידתו ברמת הגולן ברגעים הקריטיים של מלחמת יום כיפור.

מדי יום יצאנו לסיורים ול"טראקים" בהרים ובכפרים של נפאל שהיתה אז ללא תיירים. למעשה מרבית הסיורים וה"טראקים" המוצעים כיום לתרמילאים בני זמננו מבוססים במידה רבה על אותם סיורים רגלים שערכנו אז.
אחד הטיולים שערכנו היה לעבר "אוורסט פוינט" – נקודת תצפית ממנה צופים ברכסי הרי ההימלאייה בגבהים שמעל ל-5 ק"מ –  מראה נשגב. אך ההרפתקאה העליזה אירעה לנו כאשר הגענו לגשר חבלים תלוי במרומים מעל לקניון עמק שבתחתיתו רועות פרות. הגשר התלוי המתנודד אילץ להעמיד במבחן את המטיילים הישראלים.
אחת מאתנו הניחה את ארנקה למרגלות הגשר התלוי כדי שידיה יהיו חופשיות להחזיק בגשר משני צדדיו.
כאשר חזרנו וחצינו את הגשר בחזרה לאחר ביקור בכפר התלוי על רכס ההר מצידו השני של הקניון, התברר לאותה עלמה שארנקה נעלם.

בדיוק הזדמן למקום ג'יפ צבאי נפאלי וחייליו טענו באזנינו שאין הדבר סביר שכן המושג גניבה לא קיים בכפרי נפאל. החיילים התחילו במסע בירור מעמיק ונערה נפאלית צעירה שרעתה את עדר העיזים  המשפחתי  טענה שראתה זקנה מהכפר לוקחת את הארנק הנעלם וגם הצביעה על האשמה.
זו נשבעה בכל אלילי נפאל שלא שלחה ידה בארנק. הרי כל חייה ציפתה לזכות באוצר וכאשר זה הזדמן לה היא לא תחזירו עבור שום הון שבעולם.
אי לכך הוחלט לקחת את הזקנה לחקירה במשטרת קטמנדו. היה זה מעניין ביותר להתבונן באותה נפאלית שמעולם לא נסעה ברכב כיצד הועלתה מבוהלת  על הג'יפ אך לפתע ראתה שלא קורה לה מאומה והנוף מתחלף סביבה במהירות שמעולם לא זכתה לו וחיוך של אושר החל להתפשט על פניה הקמוטות.
הסיפור הסתיים בכך שהארנק הוחזר, התברר שאותה זקנה מסרה את הארנק לראש הכפר וזה הזדרז להחזירו למשטרה המקומית.

החזרה להודו מנפאל היתה אל אחד האזורים הקסומים ביותר של הודו – קשמיר.כל מי שביקר בסרינגאר, בירת קשמיר מצטער על כך שאיזור קסום זה על שפת אגם דל הרדוד והמכוסה באד ובערפל, שלחופו עוגנות ספינות מלון מקושטות הנושאות שמות כמו "האימפריה המוגולית", "יפהפיית ההימלאייה" וכו' האגם היפה להפליא שקרקעיתו מכוסה בצמחייה אזובית סבוכה, ניזון ממימי הפשרת השלגים על הרי ההימלאייה.
הקור השורר בקשמיר הגבוהה גורם לתושבי המקום ללכת כשהם אוחזים בסלסלה מלאה בגחלים, אותה הם מחזיקים לרוב מתחת לגלימתם  כדי לחמם את גופם הקפוא ובעיקר את אבריהם התחתוניים.

אחרי שהייה בת כשבוע באתר המופלא של אגם דל בקשמיר, שלצערי כיום ישראלים כבר לא יכולים להגיע אליו בגלל המאבק הממושך של התושבים המוסלמים בשלטון ההודי.

המעניין, שמרבית השמות של הישובים וגם התושבים בקשמיר יש להם קונוטציה עברית והמסורת המקומית יודעת לספר שמדובר בצאצאי שבטי שמעון ולוי שהוגלו לאיזור למרגלות ההימלאייה עוד בימי בית ראשון.
הגדרתם של התושבים באיזור, בהחלט תואמת את התיאור התנ"כי מברכת יעקב לבניו בסוף חומש בראשית: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורתיהם. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". . .

 

יש הטוענים שגם שבט הפשטונים באפגניסטאן, אנשי הטאליבאן של היום, משתייך למורשתם…