הנישואין ומלחמת ששת הימים

באותה תקופה הפכתי כבר לבן זוג רשמי של רעייתי לעתיד, הרקדנית חניתה זהבי, שעוררה התרגשויות בכל מקום אליו הגענו.

באחת הפעמים נסענו  לבקר את שוהם, אחיה הצעיר של חניתה, שנשלח ללימודים לקיבוץ תל רעים.
כאשר הופעתי במכונית הספורט האדומה, פתוחת הגג שלי וממנה יצאה חניתה בשמלת מחשוף ועקבים דקיקים התברר שהביקור הזה הפך במשך חדשים רבים לשיחת היום באותו קיבוץ.

שני עשורים לאחר מכן, כאשר הזדמנתי במהלך עבודתי ככתב תיירות למסעדה בגבול הלבנון – שהיתה כמדומני שייכת לקיבוץ חניתה, ניגשה אלי מנהלת המסעדה הקיבוצניקית ושאלה אותי אם במקרה הייתי זה שליווה רקדנית קסומה בביקור בקיבוץ תל רעים לפני שנות דור.
מתברר, כך סיפרה לי אותה עלמה, שאותו ביקור עורר סערת רגשות שנמשכה זמן רב בקיבוץ .

חניתה, מלבד היותה רקדנית במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", נהגה להופיע בחלטורות במועדון הלילה היפואי "כליף" כרקדנית בטריו שרקד ריקודי פולקלור ישראלים כחלק מהתכנית האמנותית של אותו מועדון מפורסם. היא הופיעה עם אותה להקה  גם במועדון ובגלריה "חומות עכו" – ששכן על המבצר הצלבני בעכו ושימש אבן שואבת לכל בלייני הצפון. כמעט כל ההפקות והקו-פרודוקציות הפילמאיות שהיו באותה תקופה נהגו לשכור את שירותיה של חניתה כרקדנית. הבמאי ג'ורג' עובדיה הפך אותה למעין כוכבת בסרטים אותם צילם באותה תקופה.
כך שחניתה הפכה למעין מלכה בלתי מוכתרת כאשר הייתה עורכת קניות בשוק הכרמל, שם בין הסוחרים  והקונים בדוכנים היו מרבית הצופים באותם סרטים.

חניתה על תסרוקתה הגבוהה, מכנסי העור הצמודים שלה והסוודרים הייחודיים היתה ממש נושא להערצה.
אלא שחניתה, על לשונה התקיפה, לא היססה להפגין קשיחות כלפי אותם רוכלים.
יום אחד רכשה בדוכן תותים, אלא שהתברר שרק השכבה העליונה של הדוכן הכילה תותים עסיסיים ומתחתיה ביצבצו הרקובים. הרוכל סירב להחזיר לה את כספה והיא אמרה לו שאם תוך שתי דקות היא לא מקבלת את הכסף הרי שתהפוך לו את הדוכן. ואכן, בלי להתרגש, הפכה את הדוכן לקול מצהלות הקונים ושאר בעלי הדוכנים. הרוכל לא העיז לצייץ.

הפה הגדול של חניתה הפך אותה – גם בתיאטרון – לנשוא הערצה של הקוליגות שלה. היא לא היססה לפתוח את פיה על מנהלי התיאטרון.
השחקנים שהופיעו עמה כמו  זאב רווח, ניסים עזיקרי ז"ל – כולם היו ממעריציה המושבעים של חניתה, כמו גם יונה עטרי ואילי גורליצקי שהיו כוכבי המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר”.
נהגתי להתלוות אליה  להופעות של להקת הריקוד שהיתה בבעלותם של הרקדן זמיר זיו ונגן הטמבור פינדלה (המתגורר כיום במיאמי) שעסקו בשיווק הלהקה למופעים ברחבי הארץ.
בין השאר הופיעו על סיפונן של חצי תריסר ספינות פאר שפקדו אז את נמל חיפה החל מספינת הדגל האיטלקית "ליאונרדו דה ווינצ'י" וכלה באוניית הפאר של הצי הצרפתי "פראנס" שהיתה אז הספינה הארוכה בעולם. 

שנים לאחר מכן הוזמנתי שנית בחברת חניתה להפלגה בים הקאריבי באותה ספינה, הפעם כאורח חברת "נורביג'יאן קרוז ליין" שרכשה את האוניה מהצרפתים ושינתה את שמה ל"נורוויי" , זה היה בדיוק בערב לידתו של נכדנו הראשון – בן שנולד לאורנה וגיא בני הבכור. הופעות להקת הפולקלור הישראלי על ספינות אלו הפגישו אותי לראשונה עם סוג זה של תיירות יוקרתית. 

באותה תקופה הוזמנה חניתה להיות בצוות הישראלי שליווה את הסרטת הסרט "יהודית" בכיכובה של סופיה לורן והשחקן הבריטי פיטר פינץ'. צוות ההסרטה התגורר אז ובילה את ערביו הפנויים במועדון "חומות עכו" של עמליה ארבל. כאשר סעדנו ארוחת ערב לקול צלילי מוסיקת ריקודים שניגנה תזמורת המועדון, קם פיטר פינץ' מהשולחן שבו ישב עם המפיק וסופיה לורן והזמין את חניתה לריקוד "פסה דובלה".
סופיה לורן התבוננה מהצד בצמד הרוקדים במשך דקות ארוכות ואז העירה למפיק שאינה רוצה את חניתה בצוות הרקדניות כי "היא יפה מדי וקצת דומה לי".
כך שההפקה שילמה לחניתה כאילו עבדה במשך שבועיים ואנו שמנו פעמינו הביתה בעליזות יתרה.

סגירת מעגל מעניינת היתה כאשר בשנת 2019, כשהוזמנתי להפלגת הבכורה של ספינה איטלקית בשם "פנטזיה", הסנדקית של הספינה היתה לא פחות מאשר אותה שחקנית שהפכה לאגדה, סופיה לורן.
היא היתה אז כבת 75 ונראתה נפלא ביחס לגילה. היה לי הכבוד לראיין אותה. היא זכרה כמובן את הסרטת הסרט "יהודית" בארץ הקודש, התלהבה מהתנועה הקיבוצית, אך את אותו אינצידנט קטן עם חניתה רעייתי דאז, היא  לא זכרה…

ערב  מלחמת ששת הימים התגוררנו חניתה ואני בגבעתיים. בערך כשבועיים לפני המלחמה הוזמנו על ידי זוג חברים רפי ודולי כץ לבקרם בעיר אילת (רפי כץ ז"ל ראוי לפרק משלו).
היה זה בחור גבה קומה ורחב כתפיים שנראה כמו כפילו של קלארק גייבל בהיותו  צעיר.
רפי שירת בצבא בסיירת שקד תחת פיקודו של עמוס ירקוני האגדתי.
עם שחרורו עבר במקרה ברח' פין 7 שם שכנה אז מערכת שבועון " לאשה". לפתע עלה על דעתו לשאול במערכת אם זקוקים במקרה לשליח, אלא שתוך כדי העלייה במדרגות התגבש אצלו הרעיון הנועז לשאול אם אולי הם זקוקים לכתב נוסף. הוא הגיע לחדרי במערכת, סיפר לי בכנות את סיפורו ובשמחה הכנסתי אותו לחדרו של העורך דוד קרסיק, שנהנה מכך שרפי לא סיפר סיפורים על כך שכתב חיבורים יפים בבית הספר, אלא הצהיר מיידית שאין לו שום נסיון קודם וכי הוא מעוניין להתנסות בהבאת כתבות. רפי קיבל אור ירוק. ואכן  לא התעצל והתיידד עד מהרה עם הפקידות במחלקת הגירושין של הרבנות ודרכן שלה לא מעט סיפורים עסיסיים.
הבולט שביניהם היה על 3 אחים שגרו בבית אחד, כשהאח הצעיר היה נוהג לשעשע במיטתו את נשות אחיו הבוגרים בעת צאתם לעבודה, עד שהסקנדל המשפחתי התגלה ושני האחים הנישואים הגישו בקשה לגירושין. כאשר פנה רפי לראיין את נשות האחים, הן היו משוכנעות שנשלח מטעם הרבנות וגללו בפניו את הסיפור לכל פרטיו.
כאשר בעליהם חזרו הביתה הבינו שמדובר בעיתונאי ולא בפקיד מטעם הרבנות. הם התלוננו נגדו במשטרה וזו תבעה אותו על התחזות כאיש רבנות אלא שבזמן המשפט טעה התובע המשטרתי וציטט שמדובר בסעיף של שוחד.
השופט זיכה את רפי מיידית.

במוחו של רפי ניקר אז הרעיון להצטרף לכנופיה של עבריינים ולכתוב סידרת כתבות על חיי הפשע הישראלים. הפגשתי אותו אז עם אהרל'ה בכר שכיהן אז ככתב הפשע של ידיעות אחרונות.
אהרל'ה ניסה להניא את רפי מהרעיון בטענה שקיימות רק שתי אפשרויות, האחת לכתוב על הפושעים מבלי לדווח קודם לכן למשטרה – ואז, בעצם בפרסום הכתבות, הוא מפליל את עצמו כשותף לדבר עבירה – או לתאם את סידרת הכתבות עם המשטרה, ואז עלולים חברי הכנופיה לחסלו כמלשין.
אני קיוויתי שאכן רפי ירד מהרעיון. שכן באותה תקופה הכיר רפי את רעייתו לעתיד  דולי – שהיתה בסך הכל נערה בת 17.5 וכבר הועסקה כדוגמנית.

הוא ראה אותה לראשונה כאשר ישב בקפה "כסית" הולכת בחברת חבר. היא היתה אז יפהפיה הורסת.
רפי לא התעצל לעקוב אחריהם וכאשר נעמדו השניים ליד בית הוריה של דולי ניגש אליהם ואמר בסבר פנים יפות לבחור שייתן נשיקת פרידה לדולי מכיוון שהיא הולכת להיות רעייתו.
כך החל ביניהם הרומן שהסתיים מהר בטקס נישואין.

ההכנסות של רפי מעולם העיתונות לא יכלו לפרנס את הזוג הצעיר ורפי קיבל על עצמו להיות דובר של מפעלי הנחושת בתמנע.

לשם כך התמקם באילת והזמין את חניתה ואותי לבקרם. זה היה כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים.
כאשר ירדנו לאילת היו כבר שיירות של טנקים צה"ליים בדרך לדרום. בעת שהותינו באילת נשרפתי לחלוטין בחוף הים מהשמש האילתית. דולי החמודה עמלה רבות למרוח גביעי לבן על גבי השרוף. רפי ניגש מדי פעם למשטרת אילת לצלצל לסיירת שקד ולאנשי היחידה שלו לברר האם הם כבר זקוקים לו. הרגיעו אותו שכשיגיע הזמן לא ישכחו לגייסו.
חזרנו לתל אביב עם הבטחה הדדית לבילוי משותף נוסף בסופשבוע הראשון שלאחר המלחמה. אני גויסתי ככתב צבאי שסופח לחטיבה 4 שהייתה אז חטיבת חיל הרגלים של מרבית המילואימניקים באזור תל אביב. מאז יום העצמאות וסגירת מיצרי טיראן הייתה אווירה של מלחמה קרובה.

אנו, אנשי החטיבה התמקמנו בפארק הירקון ואני דאגתי להביא – מתוך היכרויות אישית – את מיטב האמנים להופעות בפני החטיבה. החל מיפה ירקוני וכלה ביהורם גאון ובגששים. המח"ט היה משה יוטבת, אחיה של השחקנית בתיה לנצט, וסגנו היה ידידי הפלמחניק לשעבר נפתלי בהירי. ערב פריצת המלחמה בילינו כולנו על המרפסת בדירתנו יחד עם אותו נפתלי ברח' חביבה רייק בגבעתיים כשאנו שרים כל הלילה שירי מולדת בניצוחה של חניתה רעייתי.
היציאה למלחמה של חטיבה 4 היתה דרך לטרון שנכבשה ממש ללא קרב.
שרר אצלנו מתח גדול כאשר עברנו ליד משטרת לטרון, תחושה שנבעה  מהזיכרונות הקשורים לקרבות המרים שהתנהלו במקום בעת מלחמת השחרור.
גדוד קומנדו מצרי שמצא את עצמו ב-1967 מכותר על ידי כוחות צה"ל המתין לשיירות האספקה של החטיבה שלנו ותקף אותם מתוך שדות החיטה שהקיפו את משטרת לטרון.
חלק מחיילי החטיבה חזרו לסייע לשיירות האספקה והקרב הסתיים עד מהרה כאשר החיילים המצרים נשרפו למעשה בתוך שדות התבואה שעלו באש.
לעומת זאת החיילים הירדנים פשוט החליפו את בגדיהם והתערו באוכלוסיה המקומית אך אותם אנשי קומנדו מצרי נאלצו להילחם עד כמעט האחרון בהם.

הצטרפתי עם דן עם שלם ידידי, לרכבו של נפתלי בהירי שהפך למח"ט החטיבה במהלך הקרבות, כאשר משה יוטבת המח"ט נפצע מכדור תועה ליד שדה התעופה בקלנדיה.
נהג המילואים של ג'יפ המח"ט היה ברנש עסיסי ממוצא תימני בשם ינאי שהשמועות עליו שהוא שולט במרבית הדוכנים של שוק הכרמל. הבחור היה לוחם כארז עד שעות הערב ואז היה נעלם למטרות בילוי במועדוני תל אביב ועם בוקר היה מתייצב בזמן להמשך הלחימה.

התקדמות החטיבה עד למחנה הלגיון ברמאללה הייתה כמעט ללא תקלות. באחד הכבישים ניהלנו מרדף אחרי משאית ירדנית שגררה תותח ענק שכונה בשם "לונג תום" לפתע המשאית נעלמה מעינינו ואז התברר שהיא פשוט התהפכה על התותח הנגרר במורד הוואדי. אגב, היו גם תופעות לא סימפטיות של ביזה מכפרים ערביים שנכבשו במהלך הדרך. ב
סוף היום השלישי מצאנו את עצמנו יחד עם המח"ט נפתלי בהירי בוילה המפוארת של הגנרל ששימש כמפקד הגדה מטעם השלטונות הירדנים. הבית היה מלא אוצרות החל מארגז מעוצב שהכיל סט עצום של כלי כסף וזהב ועד ריהוט ושטיחים יקרים אך כל אלו נעלמו בהדרגה מהבית.
כאשר הגעתי לראשונה לאותה וילה צלצל הטלפון , הרמתי את השפורפרת ומהצד השני דיברו אתי באנגלית והזמינו את מפקד הגדה ואשתו למסיבה בסוף  השבוע הקרוב בעמאן.
אמרתי לאותו המזמין שיתכן והגנרל יגיע לעמאן עוד הרבה קודם לכן.