הכרוז העירוני של כרייסצ'ארץ בניו זילנד היפהפייה

לא פחות מארבע פעמים ערכתי טיול סובב עולם.

הראשון היה כאמור בתום הביקור שלי באיי הפיליפינים כיועץ לחברת התעופה המקומית.
ממנילה המשכתי לעבר לוס אנג'לס, שם ביקרתי את ידידי עורכי הדין , רות שמיר, יעקב גולן ודיק פופקין
ומשם המשכתי לעבר ניו יורק לבקר את בני הבכור גיא שעבד כצלם בטלוויזיה האמריקנית ומשם חזרתי לארץ הקודש.

הפעם השניה שבה טיילתי מסביב לעולם היה בחברת אחי יהושע וחברי דן עם שלם.
את הטיול הזה עזר לנו לארגן יהודי בשם אלכסנדר הירשלר שניהל יחד עם בנו יורם משרד נסיעות בשם "אסיה סנטר" שהתמחה בנסיעות למזרח הרחוק.

הטיול שלנו שנערך באמצעות "אייר ניו זילנד" וכלל ביקור בתאילנד, בה התמכרנו לקניות ולביקורים במכוני מסאג'ים, תפרנו חליפות ומעילים במחירים מצחיקים ולפי תנועת החייטים במעלה ובמורד המדרגות במלון שלנו אפשר היה לחשוב שמדובר בקבוצה של סוחרי בגדים בטיול לימודי.
המשך הטיול היה בעיר הונג קונג שם רכשנו טיול בן 18 יום לסין העממית שהיתה אז, ב-1994, עדין סגורה בפני ישראלים והשלטון הסיני בסגנון מאו היה עדין דומיננטי.

את הטיול בסין החילונו ברכבת שנסעה לעבר סצ'ואן בה התפעלנו בשוק המקומי מאהבת החיות של הסינים שהחזיקו המוני כלבים וחתולים בכלובים ורק מאוחר יותר התברר שהם בכלל התכוונו לאוכל. הם פשוט אוכלים כל מה שרץ, מעופף וזוחל מ-צבים עוטי שריון ועד קרוקודילים ואפילו חיות הבית מהוות מזון עבורם.

באותה תקופה עוד זרמו נחילי אופניים אינסופיים ברחובות הערים. היה זה נהר של אופניים שנראה שאינו עומד להסתיים לעולם.
אחי ג'קי איבד את אחד מכרטיסי הטיסה הפנימיים בסין  וכל לילה היה נרדם תוך כדי חיפוש הכרטיס האבוד על מזוודתו המונחת על ברכיו.
בסוף נאלצנו להקדיש יומיים שלמים מהסיור כדי לעבור את הבירוקרטיה שנדרשה אז בסין על מנת להנפיק כרטיס חדש עבורו, אגב, נאלץ לשלם כ-150 דולר נוספים.
רק בישראל גילה אחי ג'קי את הכרטיס האבוד שהיה חבוי באחד מכיסי המזוודה הנסתרים.

היה זה מעניין לראות באותה תקופה, את סין הפוסעת את צעדיה הראשונים לעבר המערב. כאשר רק מעט מאוד מכוניות נעו בכבישים.
מרבית הסינים עדין לבשו חליפות מאו ונערות צעירות גררו אותנו בלילות לעבר מועדוני קראיוקי שאז לא בדיוק הבנו מה בדיוק עושים שם.

המשך הטיול שלנו היה לעבר סינגפור ומשם לאוסטרליה, לעריה היפות סידני ומלבורן. בסידני קיבלנו כרטיסי הזמנה כעיתונאים לאופרה "חליל הקסם" שהתקיימה בבניין האופרה המרשים של סידני, שהינו ללא ספק יצירת מופת ארכיטקטונית.
אחי נרדם ונחר קלילות במהלך האופרה למול מבטי התוכחה של הצופים סביבו שלא הבינו כיצד יכול אדם להירדם באופרה הידועה של מוצרט בכרטיס שעלותו סכום נכבד ביותר, הם כמובן לא ידעו שאנחנו מוזמנים.

היעד הבא שלנו היתה ניו זילנד ארץ מופלאה על שני האיים השייכים לה.

האי הצפוני על עריו הגדולות אוקלנד ווולינגטון שהוא מעניין למדי. הכולל את  האתרים הוולקאנים באיזור רוטוריאה. אך יופיו בטל בשישים לעומת
האי הדרומי על שכיות נוף החמדה שלו.
לא פלא שלא מעט מסרטי הוליווד בחרו המפיקים לצלם באתרי האי הדרומי, כולל "שר הטבעות" על פי ספרו של טולקין.
שלושתינו שכרנו רכב שבעזרתו נסענו ברחבי שני האיים אלא שיש להתרגל לנהיגה בצד שמאל ולחזור  לנהיגה באמצעות מהלכים רגילים. כבישי האי הדרומי טובים אך צרים למדי.

באחת העיירות במערבו של האי הדרומי נתקלנו בשלט המצביע על חווה לגידול ציפורי הקיווי, אותה ציפור מוזרה שמסתובבת בלילה וצדה חרקים ואינה מסוגלת לעופף אך הפכה לסמלה של ניו זילנד עד שתושביה מכונים בשם "קיווי" בפי האוסטרלים שכניהם .
מכל מקום כאשר פניתי לכיוון השלט התבוננתי מתוך ההרגל ימינה, לצד ההפוך, כמי שמורגל לנהוג בצד הימני של הכביש.
על פני חלפה מכונית במהירות מטורפת, רק כפסע היה בינינו לבין תאונת דרכים מחרידה, בה היינו קרוב לודאי טמונים לעד באדמתו של האי הדרומי בניו זילנד.

התפעלנו לא מעט מהנוף המדהים הסובב את העיר היפהפיה קווינסטאון השוכנת לחופו של אגם וגם מביתו של שיכור העיר שנבנה כולו מבקבוקים שרוקן במשך שנות שכרותו.
בעיר כרייסטצ'ארץ התרשמנו שהמסורת האנגלית, כפי שהיתה מקובלת פעם, נותרה רק בניו זילנד כולל צורת הלבוש וההתנהגות של בני המקום ובעיקר הכרוז העירוני דה "שטאט קריאר" הלבוש בבגדי המאה ה-17 והמכריז מדי יום בצהרים בכיכר העיר על החדשות העירוניות.

המשך דרכנו במסע סובב העולם היה לעבר איי פיג'י, הנמצאים בתוככי האוקיינוס השקט (פאסיפיק).
נחתנו בשדה התעופה היחיד שבעיר, שכרנו מכונית יפאנית קטנה ויצאנו לשוטט ברחבי האי המרכזי.
אחד הסודות השמורים באיים אלו הוא מספרם של ההודים שהובאו לאיים על ידי הבריטים כדי שיעבדו במטעי התה שנשתלו על אדמת האיים.
התושבים המקוריים של איי פיג'י שהם ממוצא פולינזי נמנעים מלפקוד בבחירות הנערכות מדי פעם את ההשתייכות האתנית של התושבים, שמא יתברר להם שבעצם המהגרים ההודים הם רוב תושבי האיים. הם מעדיפים להשאיר את השלטון בידיהם ומותירים לצאצאי ההודים המקומיים תפקידים שוליים.
החנויות הפרימטיביות ברחוב הראשי של העיר דלה.
הסוחרים ששו לקראתנו וכאשר נודע להם שמדובר בישראלים יצאו כמעט מעורם. ביחוד כאשר אחי הציג את שמו כיהושע .
הם ראו בו התגלמות או גלגול של ישו הנוצרי ואחד הסוחרים כל כך התבלבל מהתרגשות כנראה והחל לצעוק ברחוב שנמצא אצלו משה רבנו.

אנו החלטנו על סמך מפה של האי שיש באי כביש מעגלי המקשר את כל חלקי האי. אלא שלאחר נסיעה של ק"מ ספורים מהעיר התחלף לו הכביש בשביל עפר שהתפתל בין מטעי האי. לפתע החל גשם טרופי סמיך שהפך את השביל לבריכת בוץ ואת הראייה לבלתי אפשרית. החלטנו להמתין עד שהגשם הטרופי ישכך והדרך הבוצית תחזור להיות עבירה למסע ברכב שלנו..
לפתע מצאנו את עצמנו מוקפים בהמון של ילידים חצי ערומים שסימנו לנו לצאת מהרכב.
האמת שקצת חששנו מהחבורה. אך אלו ליוו אותנו אחר כבוד אל הכפר ששכן בינות לעצי הג'ונגל על שפת הים.
החבורה הובילו אותנו אל ה"כנסיה" של הכפר שהיתה מעין חושה עם גג מענפי דקלים.
על ספסל בכנסיה ישב הכומר המקומי לבוש בחצאית עלים וחשוף חזה. הוא שאל אותנו באנגלית רצוצה מהיכן הגענו.
כאשר ספרנו לו שאנחנו מה"הולי לנד" עיניו התנוצצו בהתרגשות וכאשר נודע לו שנולדתי בירושלים, הוא הצהיר בהתלהבות שירושלים כפי שהוא למד ממוריו המיסיונרים, נמצאת בשמיים כך שלפי ההגיון עלינו להיות שדים או מלאכים ומכיוון שאנחנו לא נראים כשדים – הרי שודאי אנו מלאכים ועלינו מוטל לברך את נשותיו .

הילידים ששו להראות לנו כיצד הם חיים ללא דאגה למחר, הם קוטפים פירות טרופיים מהעצים, מגדלים תרנגולות וחזירים וכאשר בא להם לגוון את התפריט הם יוצאים עם רשת לים והדגים ממש קופצים להם לתוך הרשת והם גם הדגימו לנו את שיטת הדיג המבורכת הזו.
שאלנו אותם האם הדרך שעוברת ליד כפרם והמסומנת במפה שהיתה בידנו, אכן מגיעה לעיר ה"גדולה" סובה, החבורה כולל הכומר התייעצו ביניהם, אך לא יאומן, התברר שמעולם לא ביקרו אותם כפריים בעיר הגדולה של פיג'י.
לנו לקח  ארבע שעות להגיע אליה מאותו כפר במעבה הג'ונגל, למרות שהמרחק אל העיר סובה היה רק קצת יותר מ-20 ק"מ.