כאשר עומדים בסימטאות הכפר העתיק קסטלו רודריגו ששימש בזמנו כעיירת גבול מבוצרת בין ספרד ופורטוגל ומתבוננים בבריכת המים הדלוחה ששימשה כמקווה ליהודי הכפר, אי אפשר שלא לחשוב על הגורל הטראגי לאורך כל הדורות של העם היהודי שפרח בזמנו בספרד ופורטוגל, לפי עדויות לא מעטות היהודים היוו חלק ניכר מאוכלוסיית ספרד ופורטוגל.
היהודים תרמו לא מעט עוד בתקופת השלטון המוסלמי המורי לשגשוגה של ספרד ופורטוגל וגם לאחר שהחל התהליך של הדיפת המוסלמים מספרד ופורטוגל סייעו היהודים לשגשוג כלכלת פורטוגל גם עם חזרתו של חצי האי האיברי לשליטה הנוצרית .
הפיכתם של ספרד ופורטוגל לאימפריות ימיות – שגרמו למציאת הדרך הימית למזרח הרחוק ולגילוי אמריקה תרמו לא מעט יהודים.
בתחילת המאה ה-14 פעל אסטרונום ורב יהודי בשם אברהם זכות ששירת תחת מלכי פורטוגל והדריך את הימאים במכשיר האצטרולב שאיפשר לנווט במרחבי הימים.
גם קולומבוס הספן מגנואה, שגילה את אמריקה תוך כדי חיפוש המעבר הימי להודו, כתב ביומנו "… בשנה 1492 כאשר הושלמה הדיפת האיסלם מחצי האי האיברי והוחל גירוש היהודים מאדמת ספרד בחרו פרדיננד ואיזבל דווקא בו לחפש את הדרך להודו"… אגב, המתורגמן לואיס דה טורוס שהצטרף למסעו של קולומבוס וידע 14 שפות, גם הוא היה יהודי . ויש האומרים שגם קולומבוס עצמו הגיע ממשפחה יהודית מגנואה.
הולדתה של האינקווזיציה וניצור יהודי ספרד ופורטוגל
פקודת הגירוש של יהודי ספרד שניתנה ב-1492 על ידי פרדיננד ואיזבל איפשרה ליהודים רק 4 חודשים להחליט על התנצרות או גירוש וכך נוצר מעמד האנוסים של יהודי ספרד ומאוחר יותר הוקמה האינקוויזציה לזהות יהודים המתחזים לנוצרים .
רבים מיהודי ספרד נמלטו לפורטוגל השכנה שמלכה דאז מנואל ה-1 העריך את תרומת היהודים לכלכלתו אך נישואיו לנסיכה איזבל בתם של פרדיננד ואיזבל אילצו גם אותו לאחר 4 שנים לאמץ את פקודת הגירוש או ההתנצרות גם לפורטוגל .
עיירת הגבול קסטלו רודריגו שימשה תחילה מקלט ליהודי ספרד הנמלטים ומספר היהודים גדל באחת ל-30,000 וכשאתה רואה את שרידי הקהילה אתה נוכח שוב שגורל היהודים לא השתנה במשך הדורות .
אנו התחלנו את מסענו הימי בעמק הדוארו שרצוף גבעות וצוקים ורק בשנים האחרונות התחבר בעזרת רשת כבישים חדישה לאירופה של המאה עשרים ואחת . עמק הנהר דוארו אפוף בנופים עוצרי נשימה ונותן התרשמות בלתי אמצעית של פורטוגל העתיקה עם עיירות עתיקות , מבצרים ומצודות על ראשי ההרים, וכרמי ייו וטראסות קסומות שבהם נוצר היין של פורטו שהוא ייחודי לאיזור ונשמר כמותג בלעדי ליקבים הפזורים לאורך נתיבו של נהר הדואורו.
יש לציין ששייט כמו זה שהפלגנו בו הוא חדש יחסית שכן בעבר אשדות מים והפרשי גבהים מנעו שייט של ספינות לאורך 900 הקילומטרים של הנהר . רק עם בניית ה"לוקים" לאורך הנהר שמעלים ומורידים את הספינות בהפרשי גבהים של עד כ-32 מטרים איפשרו שייט רציף של ספינות וגילו להמוני תיירים מכל רחבי העולם, וכמובן גם לנו הישראלים, את יופיו הנשגב של נהר הדוארו.
את השייט התחלנו דווקא בביקור בעיר ליסבון הבירה והעיר הגדולה של פורטוגל עיר שבעת הגבעות .
העיר המרשימה שהחלק המפורסם שבה הוא רובע אלפאמה שהוא גם הרובע היחיד ששרד אחרי האסון של רעידת האדמה שפקדה את העיר ב-1755. הרובע מכיל מבוך של סימטאות מרוצפות , כיכרות ובתים מסוידים בלבן עם מרפסות מעקות הברזל המפורסמות.
אנו התחלנו בתצפית מכיכר אדוארד השביעי – שכמלך אנגלי שמח לבקר בעיר הבירה של פורטוגל שתמיד שמרה על יחסים הדוקים עם אנגליה, ביחוד בתקופת העימותים עם נפוליאון .
ליסבון הציבה על עמוד את פסלו של המרקיז דה פומבל ששיקם את העיר לאחר רעידת האדמה ויצר את מראה השדרות המרהיבות של העיר. ברובע "בלם" העתיק נראה את המגדל המרשים שנבנה במאה ה-16 ונראה כמו ספינה מאבן שננטשה על החוף . המגדל הגן בזמנו על העיר וגם שימש כבית כלא לאסירים פוליטיים.
הביקור במנזר ג'רונימוס מעניין למדי . הוא נבנה בזמנו על ידי המלך, הנרי הנווט ב-1460 ונועד להעלות על נס את הישגיהם של יורדי הים הפורטוגלים. מאוחר יותר היה רעיון טוב של הכובש הצרפתי בתקופת נפוליאון להדיח את הנזירים ממעמדם ולאלץ אותם להתפרנס מהכנת מאכלים (חבל שאצלנו כל כהני הדת יונקים את אוצר המדינה ללא כל תרומה ועוד מתנגדים לגיוס לצבא). במנזר המרשים נותרו קבריהם של שניים מגדולי גיבוריה של פורטוגל ואסקו דה גאמה ולואיש דה קמואש שהנציח את התגליות באפוס שכתב .
אנדרטת המגלים המרשימה שנבנתה בזמן המשטר הפשיסטי של סאלזאר .
באנדרטה מונצחים כל אותם מגלי עולם פורטוגזים שהפכו מדינה אירופאית קטנה לאימפריה ששלטה במושבות ענק ברחבי העולם מדרום אמריקה ועד אנגולה ומוזביק באפריקה ואפילו במאקאו על אדמת סין.
לפני שעלינו על הספינה A ROSA ALVA עוד המתינו לנו שני יעדי ביקור מרשימים. האחד – באובידוש שהוכתרה בתואר "עיירת האהבה". זו עיירה קטנה הממוקמת על ראש גבעה מוקפת חומה מימי הביניים. זו עיירה שמונה כיום כחמשת אלפים תושבים שרבים מהם אמנים, משוררים שנמשכו למקום בגלל אווירתו הרומנטית.
העיר הזו הוענקה במאה ה-13 למלכה אורקה על ידי המלך אפונסו השני .
העיירה שמרה על אופיה מימי ימי הביניים והיא מעין מוזיאון באוויר הפתוח עם גלריות ומוזיאונים ולא מעט מסעדות . מהרגע שנכנסים לשער העיר זה כמו מסע לעבר העתיק של העיירה .
לאלו מכם שחומדים הרפתקאות ניתן לטייל על חומת העיר שאורכה כקילומטר וחצי. הליכה שדורשת מדי פעם טיפוס לא קל.
ביקור מעניין נוסף היה בעיר קוימברה, שהיא אחת מערי האוניברסיטה העתיקות ביותר באירופה ושימשה גם כבירת פורטוגל במאות ה-12 וה-13 .
עיקר האטרקציה בקוימברה היא האוניברסיטה עצמה , המושכת סטודנטים דוברי פורטוגזית מכל העולם. היא הוקמה כבר ב-1290 בשנים בהם הוקמו אוקספורד וקיימברידג' . החצר המרכזית במרומי האוניברסיטה שבה נמצא אולם הטקסים הגדול עם תקרה מרהיבה מהמאה ה-17 אך עיקר האטרקציה של האוניברסיטה הוא כמובן בניין ספריית האוניברסיטה, שבו 3 חדרים של עץ מצופה זהב עם השפעה מהמזרח, והוא משקף את תקופת הזוהר של התגליות של פורטוגל.
אתה ניצב נפעם מול מאות אלפי הכרכים של ספרים המכילים ידע שלא יסולא בפז. חלקם נכתב על קלף עוד לפני המצאת הדפוס של גוטנברג. ואז אתה בהחלט מתחיל להבין את עם הספר הפורטוגלי שהשקיע בחינוך הדורות הבאים.
כמות הסטודנטים בקוימברה משליכה אווירה צעירה על העיר כולה ואתה נהנה לפגוש את דור העתיד של העם הפורטוגלי כשהוא לעיתים לבוש במדי הייצוג של בוגרי האוניברסיטה ומנסה להתפרנס אפילו ממכירת עפרונות בצבעי הפקולטות השונות.
הפלגה קסומה על נהר הדוארו
זה השלב שבו הפכנו ליורדי נהר. הגענו לספינה A ROSA ALVA שקיבלה את פנינו בשפתיים אדומות ענקיות נוסח סלבדור דאלי. היא הפכה למעין בית שני. קבלנו תאים מרווחים כשבארונותיהם יכולנו לאכסן את כל הכבודה שבאה אתנו מישראל ולהחביא את המזוודות מתחת למיטה זוגית ענקית.
מלבדנו החבורה הישראלית מנתה 37 נוסעים, כולל המדריך צביקה פולק, שהפליא את כולנו בעומק ידיעותיו על האספקטים השונים של פורטוגל ואפילו הקדיש לנו ערב של ידע על תולדות הפאדו , אותה מוסיקה פורטוגזית אותנטית שנולדה דווקא ברובעי העוני של פורטוגל וכבשה במלודיות שלה את המאזינים לה . רובכם התוודעו אליה דרך הזמרת עמליה רודריגז שהפכה לאייקון מקומי, משהו המקביל אולי לשושנה דמארי אצלנו.
הספינה שמלבד הישראלים היתה עמוסה בתיירים גרמנים שחלקו אתנו 3 קומות של תאים יחד עם 43 אנשי הצוות שעבדו למעננו. מלבד תאי הספינה עמדה לרשותנו מסעדה די יוקרתית ועל הסיפון אפשר היה אפילו לטבול בבריכונת שקשה מאוד לטבוע בה אפילו לתינוקות. כל זאת בנוסף לאולם מפגשים, מעין בית קפה צף שבו ניתן היה לקבל קוקטיילים ומשקאות חופשי על חשבון הברון, אך כרגיל ישראלים לרוב מסתפקים בקולה או בירה בניגוד לגרמנים שהתנדנדו לעיתים בתום ערב של הרצאה או הופעה.
בקיצור אל תצפו לבידור ברמה של ספינות הענק. אבל לאחר ארוחה דשנה ויום של טיול די מפרך הסתפקנו לרוב בשיחה קלילה תוך לגימת המשקה .
מדי יום היה ממתין לנו אוטובוס עם נהג מקומי שלקח אותנו למסעות באטרקציות לאורך עמק הנהר דוארו. יצאנו עם בוקר לכיוון העיר רגואה הקטנה שהיא בעצם המרכז של ייצור יין הפורטו שהפך לסמל האיזור והשמירה על המותג מתנהלת בקשיחות .
כבר ב-1756 קבע ראש הממשלה דאז המרקיז דה פומבל (מיועדנו מהאנדרטה ששיקם את ליסבון לאחר רעידת האדמה) . הוא קבע את גבולות גידול יין הפורטו וכל מגדל כרמי יין פורטו נרשם כבר אז . כך שומרים הפורטוגזים בקנאות על גידול יין הפורטו שתלוי כמובן במיקרו האקלים שנוצר באותו עמק הדוארו ובשילוב בין סוג האדמה , כמות הגשמים ומיסלע הציפחה שעוצר את הלחלוחית בקרקע ועוזר לייצור אותו יין נחשק.
המשכנו משם לעיירה לאמגו שמאפיינת אותה הארכיטקטורה הבארוקית שאומצה בתקופת השגשוג של פורטוגל וקיבלה גוון מקומי. וכדי להתרשם מהנוף הנשקף מכל עבר בקרנו בקתדרלה המרשימה הנמצאת, כמובן, בנקודת התצפית הטובה ביותר של העיר. חובבי מדרגות יוכלו לרדת מהגבעה עליה שוכנת הקתדרלה במורד של מאות מדרגות שמצידיהם ניצבים פסלי אבן של קדושים וגיבורים מקומיים המדרגות מחופות באריחי ענק בצבע כחול שאופייניים לפורטוגל. אך ניתן גם להסתפק בירידה באוטובוס.
את ארוחת הערב העדפנו לאכול בעיירה פינהאו השוכנת בעמק הנהר דוארו במסעדה מקומית. יום המחרת אחרי סיור בעיירה פינהאו שנמצאת בלב איזור היין המקומי ואחרי טעימות יין מקומיות שהפכו לעיקר העיסוק הקולינרי בשייט לאורך עמק הדאורו המשכנו בהפלגה לכיוןן הגבול הספרדי ונהננו מנופי הנהר המתחלפים מול עינינו .
לטעום גם טעם ספרדי בעיר סלמנקה
אי אפשר כנראה בשייט לאורך הנהר דאורו להסתפק רק בפורטוגל הקטנה יחסית שתופסת רק 90,000 קמ"ר מחצי האי האיברי ואוכלוסייתה דומה לשלנו (כ-10,5 מליון) אבל היא בעלת אוכלוסיה הומוגנית ביותר שכמעט כולה שייכת לדת הקתולית.
הקירבה של נהר הדוארו לספרד גורם לכך שמהרי ספרד המערביים יונק הנהר את מימיו. הקירבה הזו מאפשרת ביקור באחת הערים הספרדיות היפות סלמנקה. העיר מלאה במבנים היסטריים מרשימים החל מהכיכר המרשימה "פלאזה מאיור" שאופיינית לכל עיר ספרדית. האוניברסיטה העתיקה בת 800 השנים גם היא ראויה לביקור כמו גם המידרחוב המודרני ושתי הקתדרלות הישנה והחדשה. ולשם תחושת הסיפוק נהננו מארוחת צהרים ספרדית שהיתה מלווה במופע פלמנקו של 3 רקדניות מקומיות שהחליפו תלבושות וסגנונות ריקוד.
יום נוסף הקדשנו לביקור בעיירת הגבול עם ההיסטוריה היהודית הכאובה שלה קסטלו רודריגו . שבה מלבד מעקב בסימטאות העיירה אחרי שרידי המבנים היהודים והבעת כאב על העלמותה של התקופה הארוכה שבה חיו בצוותא יהודים נוצרים ומוסלמים נבקר גם בטירה המבוצרת ששיפצו את הריסותיה. הטירה שימשה כמגן מפני התקפות ספרדיות .
יום המחרת הוקדש ליציאה מהספינה לביקור בארמון מתיאוס על גניו המרשימים ולהתבונן בחיי המותרות של עשירי פורטוגל שידעו לפנק את עצמם לא פחות ממנהיגנו שלנו והתמסרו בעיקר לאיסוף חפצי ערך ולחיי מותרות .
נהננו גם לראות את האפיריונים שבהם נישאו בעלי המקום ונשותיהם (שמא יתלכלכו רגליהם הענוגות בבוץ שבו בוססו המשרתים שנשאו אותם על כתפיהם).
את ההפלגה סיימנו בעיר פורטו שהיא העיר השניה בגודלה בפורטוגל ומשמשת כבירת צפון המדינה.
הנמל שפונה אל האוקיינוס האטלנטי משמש נמל יצוא של אותו יין פורטוגזי יוקרתי הפורטו. לטעמי היא העיר התוססת והמעניינת בפורטוגל. במיוחד העיר העתיקה, שבחלקה הצפוני היתה אחת הערים הקדומות באירופה.
קרונות החשמליות הנושנות המתפתלות במעלה העיר מוספים לווית חן לעיר בדומה לקרוניות של סן פרנציסקו. רוב אתרי התיירות נמצאים במרחק הליכה ממרכז העיר. בין האטרקציות תחנת הרכבת סאו בנטו הממוקמת במרכז העיר. בתחנה נשמרו שרידים ממנזר שעל יסודותיו נבנתה התחנה. בפנים התחנה תמצאו אוסף נפלא של ציורי קיר מאריחים שמתארים מאורעות חשובים בתולדות העיר. ארמון הבורסה מהמאה ה-19 ששימש גם כבנין הפרלמנט. יש בו אולמות מפוארים עם תערוכות שמתארות את תולדות העיר, אך עיקר האטרקציה של הארמון הוא "החדר הערבי" שמזכיר את ארמון אלהמברה בגראנדה בספרד מהתקופה המורית המוסלמית. בארמון זה בקרתי בטיול אחר שערכתי בפורטוגל .
אחת הכנסיות המרשימות ביותר בפורטוגל היא כנסיית פרנציסקוס הקדוש פיתוחי זהב מורכבים מכסים את הקירות מהתקרה עד הרצפה ולידיעת חובבי הזהב שביניכם מדובר בכמעט 400 קילו של זהב טהור!
בקרנו גם בבית הכנסת שהקים איל ההון היהודי כדורי מהונג קונג שדאג גם להקמת בית הספר החקלאי כדורי בישראל .
לא לדלג כמובן על שיטוט במידרחוב "סנטה קתרינה" ובשוק המקורה .
הקתדרלה של העיר אפורה ופשוטה למדי נבנתה כבר במאה ה-12 וזכו להינשא בה בשנת 1387 המלך ז'ואאו ה-1 עם בחירת ליבו פיליפה מלנקסטר, מה שהביא להידוק יחסים עם הכתר הבריטי שנחלץ לא פעם לסייע לפורטוגל במלחמותיה, ביחוד בתקופת נפוליאון.
מגדל קלריגוש מהווה יעד נוסף לביקור, זה מגדל משחם המזכיר טיל המתנשא לגובה של 75 מטרים .והוא חלק מקו הרקיע של העיר מאז 1749 . לא הייתי ממליץ לכתת את הרגליים במעלה 225 המדרגות השחוקות כדי להנות מנופה המרהיב של העיר. פשוט יותר לעלות ברכבל מהנמל אל מרומי אחד מגשרי העיר , גשר דום לואיס, ולצפות בנוף העיר והנהר לכל הכיוונים , חוויה של ממש בפרוטות.
הרביירה לאורך הנהר תוססת ומרהיבה וספינות עץ עתיקות שנשאו את חביות העץ עם יין הפורטו עוגנות שם לקישוט.
איזור בילוי מופלא של מסעדות ויקבי טעימה .
ניתן לטייל בין הסימטאות ולהיכנס כמונו לטעימת יינות. אנו זכינו למופע של להקת פאדו מעולה תוך כדי לגימת יינות פורטו לבנים ואדומים . הנאה מוסיקלית לאוזן ולחיך.
ביקור בוונציה הפורטוגזית ובפאטימה אתר העליה לרגל
יום זה היה הפרידה מהספינה והתחלת המסע מפורטו לליסבון תוך כדי ביקור בשתי אטרקציות מעניינות בדרך בעיר אווירו .
זו עיר קטנה שיש המכנים אותה – בהגזמה פראית – "וונציה הפורטוגזית". היא שוכנת על גדת לגונה של אלביירו ונחצית על ידי 3 תעלות עם גשרים מקומרים שמתחתם שטות סירות גדושות תיירים באשלייה שמדובר במהשהו המזכיר את וונציה .
השגשוג של העיר נבנה על דייג ובעיקר על איסוף מלח תוך כדי ייבוש השלוליות שהותירה הלגונה. גם איסןף אצות ים המשמשות כדשן נחשב לענף הכנסה רווחי.
בסוף המאה ה-16 היתה אווירו נמל די חשוב אך הצורך בו התפוגג כשגדות של חול סגרו את היציאה אל הים .
ב-1808 פוצצו הפורטוגזים את המחסום החולי והנמל חזר לפקד אך ברמה פחותה.
אווירו עדיין נחשבת לעיר אמידה יחסית ובתיה הצבעוניים המעוצבים בסגנון הארט-נובו מעידים על כך.
יעד הביקור האחרון שחווינו בדרך הנסיעה חזרה לליסבון לקראת הטיסה חזרה לישראל היתה שיעור כיצד הופכת אגדה או סיפור לעסק ענקי שסופו מי ישורנו . הדוגמאות המקבילות אצלנו הם הנסיעה לקראת ראש השנה לקברו של רבי נחמן מברסלב או העליה השנתית למירון לקברו של רבי שמעון בר יוחאי.
הסיפור של המקום פאטימה החל ב-13 במאי 1917 כאשר 3 ילדים כפריים ראו חזיון מעורר תמיהה של הופעת הבתולה הקדושה מריה, שהתגלתה אליהם מעל צמרת עץ אלון . לפי דברי הילדים, שהגדולה ביניהן היתה כבת 12, היא חזתה בפניהם את המהפכה הגדולה ברוסיה ודרשה תפילה וקורבן כתנאי להנחלת שלום בעולם. חזיונות נוספים הופיעו בכל 13 לחודש וב-13 באוקטובר – וכבר נכחו כ-70,000 איש באירוע. הילדה עצמה שהיתה בין 3 הילדים הראשונים הפכה לנזירה במנזר כרמליטי בקוימברה.
הסיפור התגלגל והפך למפולת שלג ומליוני מאמינים החלו לנהור ולבקר במקום, שהפך בעיקר ב-13 במאי וב-13 לאוקטובר, לאירוע המוני.
רחבת ענק נסללה במקום והוקמה כנסיה שלפני מספר שנים הוקמה במקום כנסיה נוספת שיכולה להכיל כ-10,000 מתפללים. בקיצור המקום פאטימה הפך לעסק ענק שאליו נוהרים מאמינים, מדליקים נרות ענק, וזוחלים על ברכיהם כ-800 מטרים כדי לבקש מחילה ותרופה. עניין של פסיכוזה המונית שאפילו הוותיקן אימץ והאפיפיור טרח להפגש עם הילדה שהפכה לנזירה כדי להאזין ל-3 הסודות שלחשה לה מריה.
בתי מלון ומסעדות רבים הוקמו בפאטימה ולך להתמודד עם אמונה שהשתרשה כה עמוק בין המאמינים. מזלם ששום מפלגה כמו ש"ס אצלנו לא אימצה את המקום להפקת רווחים אבל שמחנו להתרחק מפאטימה .
אגב לא מעט מקומות שכאלו ישנם ברחבי העולם והכנסיה הקתולית ששה לזרום איתם ולאמץ את המאמינים . במכסיקו סיטי למשל היתה אמונה מושרשת מתקופת האצטקים על אלילה אינדיאנית שעם הפיכתם לנוצרים אותה אלילה אומצה על ידי הקתולים ושמה שונה ל"הבתולה מגוודאלופ" והאפיפיור בכבודו עצמו עלה למקום קבורתה כדי לשים זר פרחים על קברה בעת ביקורו אצל המאמינים במכסיקו.
בקיצור, אשרי המאמין!
מוזמנים לדפדף בתמונות הטיול, להקליק על כל תמונה כדי להגדיל אותה ולקרוא את ההסבר שלה
