הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל הותירה לי כמובן "טעם של עוד"... וחיפשתי דרכים ליזום נסיעות נוספות – שאז היו במרחק רב מהאפשרויות של הישראלי התפרן הממוצע, ובמיוחד של זוג צעיר כמונו, שעשה אז את צעדיו הכלכליים הראשונים.
גליתי יוזמה במסגרת כהונתי כיו"ר הסטודנטים , כך שדחפתי את ראש החוג לגיאוגרפיה דאז, פרופסור משה ברוור לשגר מכתבים לאוניברסטאות בארצות נידחות בקצווי העולם ולהציע להם את מונח הקסם "חילופי סטודנטים".
ואכן האוניברסיטה הראשונה שנעתרה לעניין היתה האוניברסיטה האתיופית באדיס אבבה.
אתיופיה לליבלה, עיר הכנסיות החצובות.
כנסיה זו חצובה בתוך הסלע עמוק לתוך האדמה.
זה היה בתחילת שנות השבעים בשלהי כהונתו של הקיסר היילה סלאסי ירום הודו. למשלחת המכובדת שמנתה כארבעים סטודנטים ומרצים צירפתי גם את עודד מוזס ורעייתו שולה – שאיתם היו לי ולחניתה יחסי ידידות של ממש.
הם שהו למעלה מעשור בקיבוץ שדה בוקר וחזרו לתל אביב על מנת שעודד יוכל לסייע לאביו אלכסנדר בניהול בית הדפוס גרפוליט אותו רכש. נהגנו להיפגש לעיתים מזומנות.
כאמור, טיול זה באתיופיה היה אחד מהראשונים שאותו הצלחנו לארגן אנחנו, הסטודנטים, תלמידי החוג לגיאוגרפיה שנפתח באוניברסיטת תל אביב.
היה זה מסע מעניין מאין כמוהו. השיטוט של למעלה מחודש ברחבי אתיופיה הגדולה היה על גבי משאית טיולים, שעל גגה הועמסו ארגזי קוקה קולה ענקיים – שכן היינו אמורים להיזהר מלהתפתות ולשתות את המים המקומיים.
מאז אותו מסע אני לא מסוגל ללגום קולה כי אין דבר מגעיל יותר מאשר לגימת קולה רותחת…
הגענו לעיירות נידחות ברחבי אתיופיה כמו דאסי – עיירת פחונים, השוכנת בלועו של הר געש כבוי.כאשר יצאנו מהפונדק בו השתכנו לסיור רגלי בעיר, מצאנו את עצמנו מוקפים בהמוני שחורים מקומיים שלא חזו מעולם באדם לבן! הם התקהלו בסקרנות מסביבנו, כאשר בראש ההמון נדחקות דמויות שנראו כאילו נלקחו מתיאורי ה"גיהנום של דאנטה". מצורעים, חסרי אברים, חולי סיפליס ושחפת. מראה מחריד, ביחוד כאשר אותם אנשים מנסים לגעת בנו – ביצורים שנראו להם כאילו נחתו אצלם מהחלל החיצון. לא ידענו להיכן להימלט. הרגשנו לחוצים למדי.
לפתע הופיעו שוטרים מקומיים והחלו לפזר את הקהל באלות ארוכות, תוך הטחת מכות נמרצות לכל עבר.
כדי לפצות את המקומיים, נכנסנו לאחד מבתי המרזח המקומיים, "טאג' ביית" בלשונם, ואחרי לגימה או שתיים ממבחר הבירות המקומיות, הצטרפנו לריקודים האפריקנים שנמשכו שעות.
הרגשנו שבסופו של הריקוד נצנח ארצה , אל הרצפה הבוצית, באפיסת כוחות, אך סטודנט אתיופי שהתלווה אלינו האיר את עינינו שאם נפסיק לקפץ ולרקוד – המקומיים (שהיו מתודלקים בבירות בעצמם) יראו את זה כעלבון קשה.כך שהמשכנו לקפץ עד אפיסת כוחות.
אתיופיה גונדאר, מרחצאות מלכת שבא…
בקרנו גם בעיר גונדאר, אזור משכנם של הפלאשים. היה זה זמן רב לפני "מבצע משה" המפואר. החלטנו ליהנות באותה העיר מהחוויה של צפיה בסרט הודי בתרגום אמהרי, בבית קולנוע חסר גג מקומי. לפתע הזדעקו חלק מאתנו שהנה החל לרדת גשם – אלא שהשמיים היו בהירים וזרועי כוכבים.
התברר, שחצי תריסר אתיופים שישבו ביציע, החליטו להטיל את מימיהם על ראשי הקהל באולם. היה להם חבל לטרוח ולצאת החוצה מהאולם ולהפסיד מהסרט איזושהיא סצינה של ריקוד הודי קסום…
