בביקור שלנו באתיופיה תוך חילופי סטודנטים מהמחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת ת"א עם אוניברסיטת אדיס אבבה הגענו לעיר אקסום לפתע הופיע אתיופי וביקש לדבר עם ראש המשלחת.הוא טען שהינו מייצג את מושל המחוז והלה היה מעוניין לפגוש נציג מהמשלחת.
אתיופיה לליבלה, עיר הכנסיות החצובות. כנסיה זו חצובה בתוך הסלע עמוק לתוך האדמה.
פרופ' ברוור מינה אותי כנציג המשלחת והלכתי אחר כבוד בעקבות אותו אתיופי לבוש גלימה, שבידו החזיק מוט הקשור לזנב שעיר של קוף, ואשר שימש להברחת להקות הזבובים שעטו על כל יצור שהסתובב במקום.אחרי הליכה של כשעה הגענו לבית גדול ונכנסנו בשעריו.
הבית היה גדוש בחדרים אבל הטינופת שלטה בכל. נראה כאילו לא טרחו לנקות את המקום מעולם. לפתע נעלם האתיופי מעיני
ואז ראיתי שהשתטח על פניו לפני כסא מקושט שעליו ישc בנון שלנטיות בחור צעיר.הנ"ל הושיט לי את ידו ואמר שלום לך בעברית צחה.
התברר שמדובר בנסיך אתיופי שנשלח בזמנו על ידי הקיסר סלאסי, ירום הודו, ללמוד אצלנו בטכניון. אלא שעם שובו חשש הקיסר שמא הוא פיתח רעיונות מהפכנים. אי לכך מינה אותו למושל אקסום, הרחק ממוקדי הכח באדיס אבבה. המושל הצעיר שש להחליף עמי זכרונות מפאבים בארץ הקודש.
לפתע הפתיע אותי בשאלה האם ביקרנו כבר במרחצאות של מלכת שבא. למען האמת, עד אותו רגע לא העסיקה אותי אותה מלכה עתיקה, שלפי המסורת האתיופית חזרה 'קצת נפוחה' מהביקור בהרמונו של שלמה המלך. המושל אמר לי שקבוצתנו חייבת לבקר באתר החשוב של המרחצאות ושהוא, כמושל, יכול לסדר לנו הנחה משמעותית באתר. מכיוון שכיהנתי גם כגזבר הביקור, הרי שתקעתי לידיו את סכום כסף הנדרש.
חזרתי גאה ומרוצה לחברי המשלחת האקדמית ובשרתי להם שסדרתי להם ביקור מיוחד באותן מרחצאות, אליהם נסענו במחיצת משרתו של אותו מושל. אלא שכאשר הגענו אל אתר המרחצאות נראה היה המקום כמו בריכת ממילא בירושלים, כשהמים לא הוחלפו בהם כנראה עוד מאז שטבלה בהם מלכת שבא, ולמרבה הפאדיחה – התברר שאנו היינו היחידים ששלמנו עבור הביקור באותו אתר, שהיה פרוץ לכל עבר.
מתברר שאותו מושל למד לא מעט בהיותו בארץ הקודש. במיוחד כיצד לעבוד על פרייארים כמונו.
הביקור באתיופיה היה מעניין, אך בהיותנו שם טרח פרופסור אנגלי מאוקספורד לשכנע אותנו בהרצאה מפורטת שהפלאשים המקומיים
הטוענים ליהדותם אינם יהודים כלל ועיקר – אלא יוזמה שנקט פרופסור פייטולוביץ בשנות העשרים כאשר ביקר באתיופיה.
הוא לקח עמו לארץ ישראל 3 נערים משבט הפלאשה ואלה למדו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל .
כאשר חזרו לאפריקה, הפכו להיות תועמלני החזרה ליהדות בין בני שבטם.
לדעת הפרופסור האנגלי, הפלאשים אינם יהודים אלא הושפעו ממנהגי שבטים יהודים בתימן הסמוכה, ובעיקר בני הפלאשמורה שהתנצרו כבר לפני למעלה ממאה שנים. אין ביניהם ובין היהדות שום קשר מוכח. אלא שלפי דעתי, הרי שבתום עליית יהודי רוסיה בשנות השבעים לישראל, נותרו מאות פקידי סוכנות ללא תעסוקה ואז נזכרו באותם פלאשים והחליטו להעלותם לישראל.
לשם כך נולד מבצע משה שבעזרתו העלו לארץ עשרות אלפי פלאשים ובעקבותיהם גם שבט ה"פלאשמורה".
בקצב כזה נוכל להעלות מליוני שחורים מהעולם השלישי אל ארץ ישראל. גם כת ה"טמאים" בהודו –
אם יבוא לידיעתם גובהו של סל הקליטה הישראלי – יהיו מוכנים לא רק למול את עצמם, אלא גם לחתוך את קצה חוטמם.
אתיופיה, נערה מקומית (פלאשמורה) בחגיגות ה-טימקה
זהו כשרון נדיר מצדנו לייבא במו ידינו בעיות של גזע והפליה אל מקום מושבנו בארץ ישראל.
השגריר הישראלי רחבעם אמיר באותה תקופה באתיופיה סיפר לנו שמדי פעם היה מגיע אליו אחד מהעובדים הפלאשים בשגרירות ומבקש יום חופשה על מנת להשתתף בהלווית אביו.
אחרי מספר בקשות שכאלו פנה אותו אתיופי בבקשה להעלות לו את שכרו שכן רוצה הוא לתפור חליפה לאביו.
השגריר הישראלי אמר לו שהרי כבר קבר מספר פעמים את אביו, אז איך בדיוק עכשיו הוא תופר לו חליפות? העובד נעלב עד עמקי נשמתו –
ואז התברר שהפלאשים, כמו האתיופים כולם, אינם נישאים כמונו בקשר בלעדי ומחייב.
הנשים שוכבות עם כל גברי הכפר – כך שמתייחסים לכל זקני הכפר כאבות פוטנציאלים.לכן תמיד יש הלוויות ותמיד נותר אב אפשרי נוסף שניתן לקנות לו חליפה.
זאת אחת הסיבות שהרבנות בארץ דרשה מהפלאשים גיור לחומרה על מנת להכניסם תחת כנפי היהדות המסורתית.
