כאשר חזרנו המשלחת האוניברסטאית מנפאל לצפון הודו, לעיר ה"קטנה" במושגים הודים, "פטנה" – עיר המונה כ-2 מליון – ביקש אותי ראש החוג, פרופ' ברוור, להתלוות אליו לסניף של חברת התעופה ההודית, לבדיקת מצב כרטיסי הטיסה שלנו לניו דלהי, ממנה היינו אמורים לטוס חזרה הביתה לישראל.
כאשר נכנסנו למשרד חברת התעופה ההודית, ישבו מספר פקידים משועממים שממש לא התעניינו בנו, הישראלים חיוורי הפנים.
רק לאחר שפרופ' ברוור בעל הנסיון מביקור קודם שערך בהודו הניח קופסת סיגריות "פליירס" שניה על הדלפק כתשורה, הואיל אחד הפקידים להרים את עיניו ולהתעניין ברצוננו.
כאשר הושטנו לו את כרטיסי הטיסה שלנו התבשרנו לאחר עיון מעמיק של הפקיד בכרטיסים (תוך שהוא מאמץ למגירה שלו את חפיסות הסיגריות), שלצערו הוא יוכל להטיס את קבוצתנו – שמנתה יותר מ-35 סטודנטים ומרצים – רק בקבוצות של 2-3 לניו דלהי.
כלומר, תהליך ההטסה יסתיים תוך שבועיים לערך…
מה קרה? שאלתי בכעס.
תשובתו היתה רגועה.. .
לפי דבריו היתה שביתה בחברת התעופה ועדין לא הצליחו להתארגן.
לשאלתי מתי היתה השביתה ענה באדישות… "לפני חצי שנה"…
כאשר התלוצצתי שנארגן שביתת רעב כי הכסף יגמר לנו ונחמיץ גם את הטיסה חזרה מניו דלהי לתל אביב, הוא השיב ביבושת שבהודו יש 250 מליון רעבים, כך ש-35 ישראלים רעבים נוספים לא ישנו את המאזן.
חזרנו לבית המלון בו המתינה לנו הקבוצה.
המלון היה ממוקם בתוך ארמון מפואר מאין כמוהו, שהיה ארמונו לשעבר של מהארג'ה כלשהו. המלון טבל כולו בצמחיה טרופית ומלצרים אוחזי מניפות נוצות טווס היו נעמדים מעל לכל אורח ומנפנפים מעליו במרץ כתחליף למיזוג אוויר – שעדין לא הומצא כאשר בנו את הארמון.
התלוננתי בפני מנהל המלון, סיקי עב גוף, כיצד הם, ההודים, רוצים לעודד תיירות להודו – כאשר חברת התעופה אינה מכבדת את כרטיסי הטיסה שהיא עצמה הנפיקה.
הוא הסכים אתי שמדובר בשערוריה ומכיוון שאחיו מושל המחוז הוא יביא אותו לארוחת הערב ויחד נטכס עצה כיצד לפתור את הבעיה.
המושל אכן הגיע בערב והודיע לנו חגיגית שהוא פתר את הבעייה ומחר ימתין לנו אוטובוס, שתוך 3 ימים יביא אותנו אחר כבוד לניו דלהי, כך שנספיק גם למועד הטיסה שלנו חזרה לארץ הקודש.
למחרת הגיע אוטובוס הודי עם צוות של חמישה אנשים ממש כמו למטוס ג'מבו ממוצע.
לאוטובוס הישן היו תוספות בנייה מעץ וכל כולו היה מצויר בצבעים עזים בסצינות מיתולוגיות הודיות.
את המזוודות העמיסו על גג ושני הודים התיישבו עליהם כדי לשמור אותם מפני גנבים.
שני הודים נוספים ישבו בספסל האחורי של האוטובוס על תקן של 'רוורס', כאשר בעזרת נקישות באבן על החלון האחורי דווחו לנהג על הקורה מאחור.
הנהג עצמו, סיקי עבדקן, הגיע כאשר הוא נושא בידו קופסה מפח. הייתי משוכנע שמדובר ברדיו טרנזיסטור, אך כאשר הוא פתח את הקופסה התגלתה אלילה הודית בכל הדרה.
הנהג החל להדליק קטורת ולמלמל פסוקי ברכה ורק אחרי שהניח זרי פרחים על האלילה התיישב בנכונות לצאת לדרך על מושב הנהג. לצידו התיישב עוזר הנהג על רצפת האוטובוס – כשרגליו משוכלות, והחל ללעוס משהו לא ברור. אחרי כמחצית השעה העביר את הבלילה שנלעסה אל הנהג. לשאלתי במה מדובר, הוסבר לי שהעוזר לעס עלי "גאת" עבור הנהג, וכאשר המרירות של הבלילה נגמרה, העביר העוזר את החומר הלעוס לנהג שהתמסטל בהדרגה תוך כדי נהיגה.
האם אתה רוצה לטעום קצת מהחומר הזה? התעניין הנהג בחיוך,
ויתרתי ברצון על ההצעה המפתה.. .
נסענו אלפי ק"מ בצפון הודו באיזורים הרחוקים מאטרקציות תיירותיות, נתקלנו ברבבות הודים הרובצים בפאתי הדרכים.
לא נעים להגדירם כאבק אדם, אך זה הרושם שהתקבל לצערי באותו מסע בגיהינום ההודי המאובק.
בכל תחנה בה עצרנו, התקהלו אנשי הכפר המתגודדים על פצעיהם הפתוחים סביב מקווה המים של הכפר. שניים מעוזריו של הנהג עזרו להוריד מגג האוטובוס ההודי המצויץ את שני החבר'ה שישבו כל הנסיעה המאובקת על ערימות המזוודות ולנער מהם את האבק במשך שעה ארוכה,
עד שאפשר היה לזהות שוב את פרצופיהם מתחת לערימות האבק שכיסו אותם.
שנים מאוחר יותר, כל פעם שהייתי נתקל בבזבוז משווע של כמויות אוכל פנטסטיות במסעדות ה"אופן-בופט" במלונות לאס ווגאס ובאוכל הנזרק כל יום בכמויות בספינות הקרוזים המפוארות, הייתי נזכר בתושבי הודו ויתר ארצות העולם השלישי, שהיו יכולים להתפרנס בכבוד ממה שזורקים באותם מלונות בלאס ווגאס ובהפלגות הקרוזים מסביב לעולם.