מדובר בתקופה שקדמה למלחמת השחרור, כאשר הורי – שנסעו לאמריקה – הפקידו אותי ואת אחותי בביתם של קרובים שנהגו לארח בביתם ילדים שהוריהם נסעו לתקופות ארוכות לחו"ל.
בגלל הקירבה המשפחתית לאמי הרשו בעלי הבית לעצמם לשכן יחדיו אותי ואת אחותי שולמית במיטת שדה בריטית צרה, בעוד שכל שאר הילדים נהנו ממיטות נפרדות.
את התקופה הזו של קיץ ארוך ושל מגורים בדיונות, אני זוכר כאחת התקופות המאושרות של חיי.
נהגנו לבוסס בחולות. הבית הקרוב ביותר לבית בו התגוררנו שכן בין דיונות החול במרחק של דקות ארוכות. בבית זה התגוררה משפחה שכולם היו לבקנים (אלבינו). את ילדי המשפחה שהיו בגילנו לערך נהגנו לכנות "סבתוטה וסבתוטה" נהגנו לרוץ אחריהם ולהקניטם.
אחד הזיכרונות שלי מאותה תקופה היה כאשר נמלטתי לעבר דיונות החולות שהיו מסביב לבית הבודד בו התגוררנו, זאת בעקבות מעשה משובה שבצעתי.
כולם רצו בעקבותי לשכנע אותי לחזור כי הלילה החל לרדת על החולות.
עד היום כאשר אני מזדמן לעיר בת ים, אני מנסה לאתר את המקום שבו שכן אותו בית מופלא, אך הכל כיום שורץ בתי מידות.
אותם דיונות של חולות קסומים נעלמו כמעט לחלוטין.
לא הרחק מהבית בו שהינו הוקם (כמקובל) בית קולנוע פתוח (ללא גג).
באולם זה חזיתי בסרט הראשון של חיי, סרט שנקרא בשם "הציפור הכחולה".
אחרי מספר חודשים, עם חזרתם של הורי לישראל, הגיע סבי זאב במונית מירושלים כדי להחזירנו לחיק ההורים.
את אחי יהושע שיכנו באותה תקופה באיזה מוסד ייקי בירושלים בו התנהלה משמעת קפדנית, שהיתה רחוקה מרחק רב מהאווירה הליברלית בו התנהל ביתנו. אחי זוכר לרעה את המקום הזה וכועס עד היום, בהיותו בגיל של למעלה משמונים, על ששהה שם.
מעט מאוד זכרונות נותרו לי מגן הילדים, אבל להפתעתי לפני שנים, עמדתי לפני בית הורי בטלביה בירושלים ממתין לאשתי חניתה שתרד עם ילדי.
לפתע ניגשה אלי אשה מבוגרת ואמרה לי שהייתי חניך שלה בגן הילדים. התקשיתי להאמין שעד כדי כך לא השתניתי ושהיא הצליחה לזהות אותי בנקל.
את לימודי בבית הספר "מעלה" התחלתי בכיתה בה למד גם העיתונאי עוזי בנזימן מ"הארץ" ובכיתות מתחתנו למדו הסופר חיים באר והעיתונאי אמנון דנקנר.
הספקתי ללמוד רק מספר כיתות בבית ספר זה וכבר ניהלתי רומנים עם שתי בנות כיתתי: ילדה בשם דינה ירק, שהייתה ממוצא איטלקי, וילדה נוספת בשם רותי שניידר.
אמי החליטה שכדי שאתמסר יותר ללימודים, עלי לעבור לבית ספר לבנים "דוגמא" ששכן קרוב עוד יותר לביתנו מאשר בית הספר "מעלה".
בית ספר זה היה מעולה. עובדה שמכיתתי יצאו לא פחות מ-16 פרופסורים בתחומים שונים.
אך בראייה לאחור היה משהו מעט גזעני במדיניות שניהל אותו בית ספר: את כל הילדים מעדות המזרח שרצו להתקבל אליו, נהג להעביר ל"סניף" של בית הספר ששכן קרוב יותר לשוק "מחנה יהודה". רק תלמידים ממוצא אשכנזי זכו להצטופף בין כתליו. כעלה תאנה שימש להנהלה, היוצא מאותו הכלל, חברי הטוב יוסי צחי עליו השלום, ילד תימני שמוצאו מעדן, ואשר אמו שימשה כשמשית של בית הספר – וכתמורה לכך התגוררה בדירת קרקע בבית הספר. כל ילדיה היו עם עיניים כחולות ומוכשרים. כולם הגיעו להישגים. בנה הגדול אף שימש כמפקד הגדנ"ע, בתה היתה מנהלת בית ספר תיכון בבאר שבע, בן נוסף שימש כמנהל בית ספר ירושלמי ובן אחר היה ממנהלי מפעל התנורים והמקררים הידוע בירושלים של האחים פרידמן.
עיקר ההתבלטות שלי בבית הספר היסודי בו למדתי, הייתה סביב מעשי קונדס שיזמתי.
המורים נתנו את ליבם לכשרון הנדיר שלי בתחום הזה ונהגו להושיב אותי בשולחן קטן בסמוך לקתדרה של המורה, כדי שיהיה אפשר לשים עלי עין בקלות.
מדי יום היה מגיע השמש בהפסקה של שעה 10 ומניח כוס תה חם עבור המורה.
בהיותנו בכיתה ג' הצהיר המורה הצעיר דאז, מנחם לוין (שהיה גם סטודנט באוניברסיטה) שבשיעור הבא במולדת (כפי שנקרא השיעור שהוקדש לגיאוגרפיה של ארץ ישראל) הוא יבחן אותנו לראשונה על הידע שצברנו.
ההודעה נפלה כרעם ביום בהיר על כולנו. לא הרגשנו עדין מוכנים לבחינה.
ישר הצעתי לחברי לכיתה פתרון לרוע הגזרה.
רצתי בהפסקה לביתי – ששכן לא הרחק מבית הספר והבאתי מספר כדורי שינה מהמגירה ליד ארון השינה של אמי.
את הכדורים ערבבתי ארוכות לקול מצהלות התלמידים בכוס התה של המורה.
כאשר החל השיעור החל אותו מורה ללגום מכוס התה והכיתה כולה פרצה בצהלה.
המורה התבונן וניסה להבין מה כל כך מצחיק בלגימת תה….. "האם הכנסתם גיר לתה?", שאל מר לוין ממרום הקתדרה. "לא, כדורי שינה!", ענתה הכיתה כולה בצהלה.
הם לא נקבו בשמי – חלילה – אך מבטי כולם הופנו לעברי.
המורה עזב מיד את הכיתה ואני נקראתי אחר כבוד לחדר המנהל של בית הספר, מר זלקינד, שעד אותו יום ראיתי אותו רק בתפילות חג חגיגיות או בטקס שהוקדש ליום העצמאות של המדינה החדשה.
רגלי שלא הגיעו עד לרצפה נקשו זו לזו והמנהל פנה אלי בקול חמור....
"יוסף ג'קסון האם אתה רופא או רוקח"... עניתי בגמגום כמובן שאיני לא זה ולא זה…
"אז כיצד ידעת מה יש באותם כדורים?.. אולי היה בהם רעל"...
עניתי לו בתמימות שכאשר אמי מתקשה לישון היא לוקחת את אותם הכדורים.
תגובתו של המנהל היתה לשלוח אותי לשלושה ימים הביתה.
לאחר יומיים באה אמי למנהל ושאלה אותו האם העונש נועד עבורה או היה בשבילי...
למחרת כבר הוחזרתי אחר כבוד לשולחן שלי, שהיה צמוד כאמור לקתדרה של המורה.
מאותו יום ואילך, בעקבות כל מעשה משובה שאירע באחת הכיתות של בית הספר – גם בכיתות בכירות הרבה יותר – כמו למשל היעלמותו של יומן הכיתה באחת הכיתות ודברים אחרים מהסוג הזה,הייתי נקרא מיידית לבירור אצל אותו המנהל.
בבית הספר היה גם מורה לגמרא בשם יונה פרנקל שהפך ברבות הימים לפרופסור שהיה משוכנע שהעתיד הצפוי לי הוא לעמוד בראש כנופיה של פושעים.
כאשר נתקל לאחר שנים רבות בחבר לכיתה ואותו פרנקל התעניין לשלומי התפלא לשמוע שאני מכהן כיו"ר של עיתונאי העיתון "ידיעות אחרונות" וכסגן יו"ר אגודת העיתונאים.
אך במחשבה שניה, אמר, שבעצם הדבר אינו שונה כל כך מנבואתו ביחס לעתידי.
היינו אז שלישייה של ילדים שתמיד למדו ושיחקו יחדיו.
האחד שמחה לנדאו שעלה מרומניה וחיש מהר הפך להיות התלמיד הראשון בכיתה וברבות הימים יהפוך להיות ראש החוג לקרימנולוגיה באוניברסיטה העברית.
השני היה יוחנן פריד, שהיה ילד חייכן ושמנמן ועתיד לעמוד בראש מוסד הרב קוק ולהיות אחד ממנהיגי "גוש אמונים".והשלישי – עבדכם הנאמן, אני.
