באחד מחודשי הקיץ, בשנת 2011, הוזמנתי אחר כבוד להפגש עם בני כתתי מבית הספר העממי בכיתה בה למדנו לפני למעלה מיובל חיים.
היה זה במסגרת אירוע שאירגן הרב יוחנן פריד לצאצאיו וכונה בשם "תחנות בחייו".
הרב פריד זכה ללא מעט נכדים ונכדות הוא הדפיס חולצות מודפסות מיוחדות לרגל האירוע.
התחנה הראשונה שהציג בפני משפחתו היה מיפגש עם חברי ילדותו משנת הלימודים השלישית לחיו באותו בית ספר "לדוגמא" מכיתה שממנה יצאו לא מעט פרופסורים ואנשים ידועים.
המיפגש היה מרגש. אם כי חלק מהנוכחים לא הצלחתי לזהות מבעד למסך השנים שעברו מאז שחבשנו ספסל לימודים משותף.
פרופסור דוד רוזנטל, למשל, שהיה זכור לי כילד נאה ומתותל שיער, הפך לפרופסור לתנ"ך עבדקן והגיע עם רעייתו ימימה, שהיתה בזמנו נערה יפהפיה כחולת עיניים. כיום, כמו כולנו, נראתה ככל אשה בת גילה.
שמחה לנדאו שעלה מרומניה והפך תוך זמן קצר לתלמיד מצטיין בכיתה והיה ברבות הימים לפרופסור ולראש החוג לקרימנולוגיה באוניברסיטה העברית, נותר נאה למדי.
בין תלמידי הכיתה הבולטים הגיע אברהם שלמון שהיה ברבות הימים לקברניט באל על וכטייס קרב מצטיין הזוקף לזכותו לא פחות מ-16 הפלות של מטוסי אויב. הוא גדל בשכונת הספר סנהדריה והצטיין בהבאת זוחלים לכיתה ובהשתלתם בקתדרה של המורה..
יהודה פרידנברג נותר אדם עם מראה צעיר יחסית, הנשוי לאשה נאה. הוא הקריא מכתב שנועד לספר לצאצאיו של הרב יוחנן פריד על שנות בחרותו ושוב הפכתי לגיבור המיפגש כאשר כל הנאספים העלו זכרונות ממעשי הקונדס שלי בשנות הילדות.
לימודי בבית הספר העממי היו שגרתיים למדי אלא שבשנת לימודי האחרונה הונהג על ידי משרד החינוך במקום בחינות ה"סטופנדיה" שהיו נהוגות עד אותה תקופה, בחינות מסוג אחר, שהיו מבוססות על ידע כללי.
מכיוון שהייתי תולעת ספרים ידועה וקורא אנציקלופדיות להנאתי, התפרסמתי בקרב חברי לכיתה כ"חסלן" של ספריות שלימות, כמעט ולא נותר בהם ספר קריאה שלא סיימתי לקרוא בו. כך שהיה לי הכבוד להיות הראשון בכיתה בתוצאות של אותה בחינת ידע, למרות שבין תלמידי הכיתה נחשבתי לתלמיד בינוני ופרוע למדי.
על הצלחתי באותה בחינה נודע לי רק כאשר המנהל, מר זלקינד וכמה מהמורים נכנסו כרוח סערה לאחד משיעורי כיתתי והחלו לצעוק עלי, שלמרות שזכיתי במקום הראשון בבחינה לא איהפך לתלמיד מועדף – אלא תואר זה יישאר בידי התלמידים השקדנים יותר.
