כיצד כבשנו כפר ערבי מבלי להתכוון (ששת הימים)

לקראת יום שישי בתקופת מלחמת ששת הימים אמרתי לנהג הג'יפ התימני שלנו "ינאי", שהיה בעל מספר דוכנים בשוק הכרמל, שאנו ניסע יחד לבלות את השבת בבית.

וכך יצאנו דן עם שלם, הנהג ינאי ועבדכם הנאמן בכיוון כללי מערבה.

תארנו לעצמנו שבשלב מסוים נגיע לארץ ישראל המערבית.

נסענו בדרך המתפתלת לכיוון שפלת החוף ולפתע הגענו לכפר ערבי שבו בכיכר הכפר הייתה התקהלות רבתית. התברר שנכבדי הכפר רצו להיכנע לכוחות צה"ל המתקדמים ואנו היינו הסנונית הראשונה של צה"ל שהגיעה לאותו הכפר.

נאלצנו לחתום על כתב הכניעה שהושיטו לנו זקני הכפר שנופפו בדגלים לבנים.

היום, למען האמת, הייתי חושש מאוד לשחזר את אותה נסיעה בתולית בתוך נבכי הגדה המערבית.

בתום ששת ימי המלחמה החלטתי לבקר את הורי בירושלים, בייחוד למשמע החדשות על ההפגזות שפקדו את העיר עד כיבושה בידי הצנחנים.
כאשר הגעתי לבית הורי בישרה לי אמי ביגון שאחד מחברי הטובים נהרג במלחמה.
חששתי מלשמוע את השם, שכן היו לי חברים רבים בין הצנחנים וכמה טייסים שלחמו כטייסי קרב במהלך המלחמה. אך השם שאמי אמרה היה של חברי היקר רפי כץ אתו ביליתי באילת ממש לפני המלחמה.

התברר שרפי גויס ממש לפני פרוץ הקרבות ועל סיירת שקד הוטלה המשימה להילחם בשני גדודי קומנדו מצרים שחדרו לישראל ליד קיבוץ רגבה. רפי ששימש גם כחובש הלך מאחורי חבר ליחידה בוואדי קטן שבקצהו הייתה מערה חבויה שבה הסתתרו כשני תריסרים של לוחמי קומנדו מצריים. חברו ליחידה נפגע מאש המצרים ורפי, במקום להמתין ששאר חיילי הכוח יגיעו אליו, הסתער ללא היסוס כדי לסייע לחבר.

בסוף הקרב מצאו את גופתו של רפי והחבר כאשר תריסר מצרים מוטלים הרוגים סביבם.
רפי ניהל אתם קרב תוך שהוא מנסה לחבוש את חברו הפצוע.
על כך קיבל רפי כץ צל"ש רמטכ"ל.
מותו של רפי פגע בי עמוקות, היינו חברים קרובים.

מיד בתום הקרבות הצטרפנו דני ואני לכוח צה"לי שיצא מבאר שבע, שנסע לבדוק את שיירות השלל המצריות שהתפתלו לאורך כבישי סיני.

לי עצמי הייתה מחשבה סמויה לנסות להגיע למקום בו נהרג חברי רפי.
אלא שאז האמנתי שהוא נהרג ליד התעלה, במסגרת פעילות הסיירת שמפקדה אז היה פואד בן אליעזר.

המפקד של אותה שיירה שדני ואני הצטרפנו אליה, היה נוהג לעצור ולצלם גוויות של חיילים מצרים, עד שדני העיר בקול, שכנראה הוא מקבל תיאבון מצילומים של חיילים מצריים הרוגים.
אותו קצין החליט כנראה להחזיר לנו באותה מטבע וכאשר הגענו לראס סודר, הצהיר באוזנינו חגיגית שזה סוף ה"טרמפ" שלנו, שכן בידיו הופקד תפקיד סודי ששום זר לא יכול להצטרף אליו.
ירדנו ליד המחנה הצבאי של ראס סודר שם מצאנו מחסן נשק מצרי שלם נטוש.
העמסנו על עצמנו כלי נשק כמו קלצ'ינקובים ושרשראות כדורים ונותרנו להמתין על הכביש לאיזו שהיא שיירה צהלית שתשלוף אותנו משם.
השעות חלפו והחום התיש אותנו לחלוטין.

דני ואני חיכינו בשני הצדדים של הכביש שהתפצל כדי לכסות את כל האפשרויות של הגעה של רכב צה"לי.
קיללנו בעסיסיות את אותו קצין שהותיר אותנו ללא מים ומזון אי שם בסיני, שרק נכבשה.
דני, שעמד לבוש בבגדי חאקי בהירים ועל כתפיו סימון של כתב צבאי, נראה מרחוק – בגלל הקלצ'ניקוב שהיה תלוי על כתפו – כקצין מצרי שלא נכנע.
בעוד אני קורא לעברו שישמוט את הקלאצ' מכתפיו, ראינו ענן אבק של שיירת ג'יפים מתקרבת אלינו במהירות.
השיירה עצרה לידנו ומפקדה צרח שכמעט וירו עלינו כי חשבו שאנו חיילים מצרים שלא זרקו את נשקם.
אלא שמרחוק, דווקא אני, נראיתי להם כחייל ישראלי.
כך שממש ניצלנו בלי משים מאש כוחותינו.
היתה זו סיירת של חטיבה 7 שהעמיסו אותנו על אחד הג'יפים ויחד עמם המשכנו לסייר במשך כמעט שבוע במרחבי חצי האי סיני.

במהלך אותה מלחמה שנראתה כמו התגשמות המאוויים של העם היהודי במשך אלפי שנים, היינו כולנו משוכנעים שמדובר בכיבוש שימשך כשבוע-שבועיים ולאחר מכן, כמו בתום מלחמת סיני, נחזיר את השטחים לבעליהם המקוריים.
אני כמעט בטוח שלא היה חייל אחד במלחמת ששת הימים שהרגיש תחושה משיחית של שיבה לחלקי מולדת אבודים.
כולם רצו לסיים את המלחמה ולשוב הביתה בשלום.
הטירוף המשיחי פקד את כולם בהמשך ברבות השנים.
קשה היה להאמין שלאחר 50 שנה נשארנו עוד תקועים בביצה הזו של שטחים כבושים שהפכו לנכס אידיאולוגי למפלגות הזויות מיניהם.

במהלך המלחמה, התגבשה החלטתי לשאת את חניתה לאישה ולהקים בית משותף, למרות רומן בזק מלחמתי שהיה לי עם פקידת המח"ט באותה תקופה.
המח"ט שלי, נפתלי בהירי, רצה שטקס הנישואין יערך במקום בו נולדתי על הר הצופים.
אך כאשר בקרנו באתר התברר שבשעות אחרי הצהרים משתוללת סופת אבק באמפיתיאטרון שהיה שם.
אי לכך החלטנו לערוך את טקס הנישואין באולם הרבנות בתל אביב.

לצערי אסרה הרבנות על מופע ריקודים שרצתה לערוך הלהקה בה הופיעה חניתה,

כך שלמרות האורחים הרבים שנכחו בטקס, הטקס היה צנוע למדי.

לאבי לקח זמן לעכל את חניתה ככלה.

הוא חשש שרקדנית מפורסמת כמוה, ראשה יהיה טמון בקידום הקריירה שלה ולא בהקמת בית יהודי. אך חניתה הפיגה את כל חששותיו ואימצה את היהדות על כל הפרשנות הדתית שלה.