מדורות סוריות מעל הכינרת
מלחמת יום הכיפורים מצאה אותי ואת משפחתי מתגוררת ברח ' הדר 6 בהרצליה.
המעבר להרצליה מתל אביב היתה בעקבות המחשבה שבעתיד נתגורר בשכונת וילות בתחומי הרצליה ובאה לידי ביצוע בעקבות הצעתו של ידידי ברזילי, ששימש כסגן ראש עיריית הרצליה, שחניתה רעייתי תנהל את הקונסברטוריון למחול ששכן בהרצליה ב'.
כל זה שכנע אותנו בזמנו למכור את דירתנו בשכונת בבלי בתל אביב, ולרכוש דירה מרווחת בהרצליה.
אלא שהמרחק – ובעיקר זמן הנסיעה הביתה להרצליה מהמערכת של שבועון "לאשה" – העיק לא מעט ובעיקר הקשתה עלינו העובדה שמכשיר טלפון היה בל יימצא וההמתנה להתקנת טלפון בבית נמשכה שנים.
כך שנאלצתי לקבוע מדי יום שעה קבועה להתקשרות טלפונית מחנות כלשהי ברחוב הראשי של הרצליה.
בבית סמוך לזה שלי, התגורר קצין השלישות של חטיבת השריון אליה סופחתי כחייל מילואים.
את יום הכיפורים הראשון שלי בהרצליה ביליתי בבית הכנסת הגדול של העיר.
כאשר נודע על פריצת מלחמת יום הכיפורים, הטרידה אותי המחשבה איך יאתרו אותי. אך להפתעתי, ניגשו אלי שני גברים במהלך התפילה והביאו לי צו התייצבות ורשימה של כתובות של חיילים.
יצאתי מבית הכנסת והתחלתי לפקוד את בתי המילואימניקים שהיה עלי לגייסם ולצערי מרביתם לא היו בכתובות שהיו ברשותי.
כך שהתחלתי להיות מודאג ביחס לנכונות חיילי המילואים להתייצב לקריאה.
בסיס הגיוס שלנו היה במחנה כורדאני.
החטיבה החלה להצטייד להתכונן ליציאה למלחמה. טנקים החלו לנוע על השרשראות שלהם לכיוון רמת הגולן.
דני חברי ואני נסענו בעקבות המח"ט יעקב הדר (פפר) והחטיבה החלה לנוע תוך חציית הגליל לעבר טבריה.
נעמדתי ליד הג'יפ של המח"ט כאשר עליו נשען יעקב נויפלד המג"ד של גדוד הטנקים 95 שלרשותו עמדו אותם שרמנים עתיקים מימי מלחמת העולם השניה, שרק תותחי ה-155 החדשים שהותקנו בהם הפכו אותם לראויים ללחימה גם בשנות השבעים. רק שני טנקים הצליחו לחבור אלינו עד שעות הבוקר של יום ראשון.
לפתע חלפו על פנינו שני "שוטים" טנקי סנטוריון של חטיבת 179 שהיו בדרכם לרמת הגולן.
"היכן צה"ל?" שאלתי את המח"ט פפר,
זה מה שנשאר ממנו השיב לי ביבושת.
פפר קיבל החלטה מיידית לעלות אל הרמה. היתה זאת שעת אחר הצהרים, כאשר השמש הקרינה ישר לעיני הטנקיסטים הסורים שהגיעו אל הצוק המשקיף על טבריה בקצה הרמה.
פגזי טנקים סוריים התעופפו מעלינו בגלל השמש שסינוורה אותם.
התחלנו בטיפוס איטי במעלה גמלא.
פפר רצה להתמקם כבר בערב הראשון עם הטנקים על הרמה עצמה כדי שלא יאלץ למחרת לנהל קרב של כיבוש רמת הגולן מחדש.
אחרי שחצינו את גשר אריק הופיע מולנו טנק שוט של חטיבה 188 כשעליו פצועים רבים. הטנקיסטים ענו לשאלותינו שזה מה שנותר מחטיבת 188 המהוללת.
התברר שבמהלך מלחמת יום כיפור נהרגו שני מחזריה הקודמים של חניתה רעייתי.
המח"ט בן שוהם, שחיזר אחריה בהיותה חברת להקת השריון הראשונה.
וחברה הרציני השני, שהיה נגן חצוצרה בתזמורת הפילהרמונית ונהרג כטנקיסט באחד הקרבות שניהלה החטיבה ברמה.
רק אחרי המלחמה התבררה העובדה המכרעת מדוע לא החלו הטנקים הסורים לגלוש לעבר טבריה. המטכ"ל הסורי לא האמין למפקדים בשטח שהם צופים על טבריה ודרש מהם להמתין עד שקצין בכיר מהמפקדה בדמשק יגיע אליהם ויחליט על הצעדים הבאים.
משך הזמן הזה איפשר לפפר לטפס עם חטיבתו במעלה גמלא לעבר הרמה ולהתייצב עם כוחותיו על הרמה עצמה, כשהוא מותיר לא פחות מ – 16 טנקים סורים פגועים על גב הרכס.
זכורני שהצצתי אל תוכו של אחד הטנקים הסורים. גוויות הטנקיסטים שכבו בתוכו וגרזן גדול לניקוי שלג היה תלוי מחוץ לטנק.
היו אלו טנקים טי – 55 חדשים לגמרי שהספידומטר שלהם הראה בערך את מספר הק"מ שעברו מנמל לטקיה אל החזית בגולן.
אבדן החיים במלחמה והתחושה שהמדינה עמדה על סף אובדן גרמו לי לאבד את המוטיבציה לעסוק בייזום פרויקטים נדל"ניים בהם ניסיתי את מזלי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
