אחד התפקידים שהוטלו עלי כעורך הגראפי של שבועון "לאשה" היה להצטרף לועדה שנהגה למיין את המועמדות לתחרות מלכת היופי השנתית, אירוע מכונן בישראל הכמעט פרימטיבית של אז בתקופה שקדמה לטלוויזיה.
נערות ישראל בגילאי העשרה נהרו בהמוניהן אל כינוסי אותה וועדה שהיתה אמורה לסנן מבין מאות המועמדות את עשרים העלמות , המועמדות הסופיות לטקס התחרות שבמהלכו תיבחר מלכת היופי הישראלית וסגנותיה.
לי כבחור צעיר היה זה התגשמות החלום הרטוב של כל גבר.
השנה הראשונה בה הפכתי לאחד משופטי הוועדה היתה השנה בה רונית רינת ויפית נוי נלחמו שכם אל שכם על המועמדות הסופית .
זו היתה מבחינתי מילוי משאלה , לראיין מאות נערות יפהפיות עם בגדים ובשלב מאוחר יותר בבגדי ים ולהחליט מי מביניהן ראויה להתייצב בין עשרים המועמדות הסופיות לתחרות מלכת היופי הישראלית. משהו בדומה לתחרויות "כוכב נולד" של היום.
הפרס האולטימטיבי של אז הייתה נסיעת המלכה הנבחרת לתחרות הבינלאומית שהתקיימה לרוב במקומות אקזוטיים . 
לנערות ישראליות שגדלו בארץ ישראל הפרובינציאלית של אז , נסיעה לחו"ל הייתה בבחינת התגשמות המאוויים . כמעט ולא נסעו אז מחוץ למדינה.
ההקצבה הממשלתית לרכישת דולרים הסתכמה אז ב-10 דולרים.
הנערות שצבו על דלתות הועדה היו מוכנות כמעט למכור את נשמתן עבור המועמדות סופית שתקנה להן השתתפות בטקס הבחירה הסופי של המלכה עצמה.
את מיון המועמדות נהגנו לערוך במועדון "לאשה" ששכן בצפון תל אביב או בחדר הישיבות של עיתון "ידיעות אחרונות". כאשר חברי הועדה היו מגיעים למקום הישיבות של הוועדה הייתי תמיד מתפעל מאוסף היפהפיות במיטב מחלצותיהן שישבו והמתינו לנו כוססות ציפורניים להחלטות הועדה . כאשר היו אותן בנות מופיעות פעם נוספת הפעם בבגדי ים, חלק מיופיין היה נעלם עם בגדי הים אז היו מתגלים הפגמים השונים שהן היטיבו להסתיר מתחת לשמלות. החל מירכיים עבות וכלה בחוסר פרופורציה גופנית.
עם חברי הוועדה נמנתה העורכת האחראית חמדה נופך מוזס, שאותה ירשה שנים רבות מאוחר יותר מימי מוזס שנישאה לאיציק מוזס ונהייתה עד היום לעורכת האחראית של "לאשה". שאר חברות הוועדה היו העיתונאית ברוריה אבידן-בריר ונציגות נאות וחתיכות של חברות הפרסום שנתנו חסות לתחרות .
כולל דוגמניות כמו קארין דונסקי וחניתה צנטנר שדאגו להכשיר את הבנות לקראת טקס הבחירה.
בתום ישיבת הועדה שנמשכה לרוב שעות רבות נהגו להמתין לי אי אלו מהנערות שחששו שמא התייחסות חברי הוועדה אליהן לא הייתה נקייה מפניות.
לאחר שנים רבות של עיסוק בועדת המיון הרגשתי שעברתי "פאזה" מבחינה כרונולוגית כאשר בתום הישיבות החלו להמתין לי האמהות של הנערות ולא הנערות עצמן… 
באותה תקופה ראשונית כעורך הגרפי של "לאשה" ממש חגגתי.
הייתה בבעלותי מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח ומיטב יפהפיות התקופה נהגו לבלות בחברתי, אפילו כתבה גדולה במוסף הארץ התפרסמה אז על אורח החיים הנהנתני שניהלתי באותה תקופה. למען האמת , גם את אשתי העתידית חניתה הכרתי באמצעות ההתעסקות במיונן של מלכות היופי העתידיות.
אחת המועמדות הייתה יהודית פרי שזכתה מאוחר יותר בתואר "מלכת החן" שעשתה לי עיניים עוד כאשר הופיעה לפני הוועדה. התחלתי לצאת עימה רק בשעות לילה מאוחרות שכן עד עשר בלילה היתה מבלה עם חברה הקנאי דאז , הרקדן זמיר זיו.
מאוחר יותר היתה ממתינה לי אותה יהודית ונהגנו לבלות יחד עד השעות הקטנות של הלילה .
יום אחד עצר לידי זמיר והכיר לי את חניתה זהבי . רקדנית יפהפיה ממוצא תימני שחזרה לא מזמן עם להקת "כרמון" מסיבוב של חמש שנים ברחבי העולם. דבר שנראה ממש התגשמות חלום לכל ישראלי של אז.
התברר שיהודית והיא רוקדות יחדיו בלהקה וכאשר יהודית הציעה לי שנשכור דירה במשותף יחד עימם, נעתרתי בהתלהבות.
שלושתנו, שתי הרקדניות ואנוכי שכרנו את דירתה של הרקדנית יונה לוי שנפרדה אז מבעלה. כך שהרבה שנים לפני הסידרה הטלוויזיונית המוצלחת "שלושה בדירה אחת" הגשמתי את העניין דווקא בישראל הפרובינציאלית .
עם חניתה המחופשת במסיבת פורים בקאמרי
את חניתה הכרתי פעם נוספת במסיבה פרטית שערכנו בדירתה של בעלת הגלריה עמליה ארבל שם בילינו העיתונאי נתן זהבי ואנוכי עם זמרת צרפתיה בשם נינט ועם חניתה שנראתה כמו חלום אביבי של יפהפיה מזרחית.
חניתה הופיעה באותה תקופה בהצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בגירסה בה כיכבו אילי גורליצקי ויונה עטרי, אחותם הבכורה של שושי וגלי עטרי.
לאחר כשנה וחצי של מגורים משותפים החליטה יהודית פרי לנסוע בעקבות אהבתה למנהל להקת כרמון גיל שיבא לניו יורק . כך שחניתה ואני נותרנו לבד בדירה. עם תום השכירות פנתה אלי חניתה במלוא היושר …" אנשים בטוחים שאנו זוג ומכיוון שהיא מעוניינת להתחתן הרי שנאלץ להיפרד אם כוונותי כלפיה הם אינם רציניות.
שקלתי את העניין והחלטתי שהיא בחורה על הכיפאק, שאנחנו מסתדרים בנינוחות רבה כבר חדשים רבים ומדוע בעצם שלא נהפוך לזוג?
כך התחיל הרומן בינינו לאחר זמן לא קצר של מגורים משותפים.
אורח חיי באותה תקופה היה מוטרף למדי .
הייתי אמור להראות את פרצופי במערכת בשעה תשע בבוקר ולעבוד עד שעת צהרים מאוחרת בעיצוב העיתון.
אחה"צ הייתי נוסע ללימודים באוניברסיטה בחוגים פילוסופיה וגיאוגרפיה ובשעות הערב המאוחרות היית ממתין לתום ההופעה של חניתה ואז היינו מבלים עד השעות הקטנות של הלילה בבתי הקפה המפורסמים של אותה תקופה" כסית , קליפורניה של אייבי נתן ומסעדת "שולטן" (שהיתה ממוקמת ממול למסעדת קליפורניה).
יום אחד ישבתי עם העיתונאי דן מרגלית באותו שולחן במסעדת שולטן וחניתה, אז חברתי, ירדה במדרגות בית הקאמרי.
היא נראתה כמו נסיכה אצילה אקזוטית על הליכתה התמירה וזנב הסוס שלה .
דן מרגלית שלא ידע על הקשר שלנו, הפליט לעברי שהוא היה מוותר על שנה מחיו תמורת בילוי ערב במחיצת של חניתה.
הוא כמעט התעלף כאשר חניתה ניגשה אלי בפמיליאריות כיאה לבת זוגי.
אורח החיים המוטרף של עבודה במערכת בשעות הבוקר , לימודים באוניברסיטה בשעות אחה"צ ובילויי לילה עד השעות הקטנות עלו לי ביוקר .
