בשנות האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים נכנס אצלי בגדול, הג'וק של יזמות נדלנית.
ארגנתי קבוצה של כ-35 חברים מתחומי חיים שונים, החל מקציני צבא בכירים, עתונאים ואפילו אנשי מוסד ונסיתי ליזום רכישת קרקע על מנת להקים שכונת וילות משותפת.
נפגשתי עם אדריכל שהיה בעל הברקות נדלניות בשם צבי גלבוע שהקים פרוייקטים רבים בפרס בתקופת הזוהר של השאח. ביניהם אפילו אתר סקי יוקרתי לאליטה הפרסית. הוא בא למשל עם רעיון מבריק לחנניה גיבשטיין שהיה ראש עיריית ראשון לציון באותה תקופה. לעיריית ראשון היו ברשותה שטחי קרקע עצומים במערב ראשון ואותו צבי גלבוע הבהיר לגיבשטיין שאם לא יזדרז להציב עובדות ולבנות שכונה באותו איזור אז יפעלו עיריות בת ים וחולון הלחוצות מחוסר שטחי בנייה עתידיים וישתלטו בהדרגה על מערב ראשון ויספחו אותו לשטחם.
גיבשטיין הקציב לו במערב ראשון כ-300 דונם וגלבוע העניק אותם חינם ליהודים עשירים בטהרן, בטקס שנערך בבית הכנסת העתיק והמפואר.
אלא שהתנאי היה שעל הזוכה בדונם אדמה מוטל לבנות את ביתו בשכונה שנקראה בשם קרית כורש תוך 3 שנים.
הביקוש היה רב וליזם האדריכל לא נותרה אפילו קרקע לבניית ביתו הפרטי.
ההפיכה של האייטוללה חומייני הקפיאה חלק מהבתים במהלך הבניה והשטחים חזרו בחלקם בתום שלושת השנים לעיריית ראשון.
אבל באותה תקופה העתיד עוד נראה זוהר.
הארכיטקטט צבי גלבוע פנה גם אלי ברעיון מבריק. באותה תקופה של עלייה מחודשת לישראל אחרי מלחמת ששת הימים השתדל האיש החזק בכלכלה הישראלית, פנחס ספיר, על הקמת ישובים בהם ישולבו ישראלים ותיקים עם עולים מארצות המערב.
שיט בסירתו של גיורא נאמן , קיבוצניק מבית השיטה שהפך לטיקון נדלן בזכות רעייתו
גלבוע הראה לי שההגדרה למשק חקלאי לפי הדרישות של המינהל הוא בית דו משפחתי שסביבו משתרע שטח חקלאי של לפחות 10 דונם.
אותו גלבוע יצר קשר עם קרן פנסיה של פועלי הבניין שהחזיקה ברשותה פרדס ענק השוכן ליד בית הקברות של רמת השרון, שמשתרע על 900 דונם. אנשי הקרן היו מוכנים למכור אותו תמורת 11,000 דולר לדונם.
גלבוע ראה בכך הזדמנות ליצור שכונה כפרית אקסלוסיבית כמו כפר שמריהו, בה ימכרו בתים יוקרתיים שישתרעו על שטח של 5 דונם.
שכונה כפרית העונה להגדרה כזו של משק חקלאי היא סביון למשל.
הצלחתי לגייס כמשקיעים את חברת "צל אלונים" שהיתה חברת בניה שהתמחתה בבניית וילות בכפר סבא וברעננה. הם ייצגו כסף של יהודים מכסיקנים אמידים והיו בין השאר בעלי מפעל "סוכר סוגת".
ההסכם שנערך אתם היה שהם ישקיעו את הכסף ברכישת הקרקע ובבניית השכונה.
משרדו של הארכיטקט גלבוע ישמש כמתכנן הפרוייקט ואני עבדכם הנאמן אקבל בית שישתרע על 5 דונם – וגם אהפוך לאיש המכירות של הפרוייקט ואקבל שני אחוז מכל מכירת בית.
הרעיון זכה לברכתו של פנחס ספיר בגלל השילוב של מגורים משותפים בין ישראלים בעלי רמה לעולים חדשים מארצות הרווחה.
עלות הניירת המשפטית שנעשתה על ידי משרדו המכובד של עו"ד גורני-גורניצקי הגיעה לסכום של 150,000 דולר והעתיד נראה מבטיח.
ביום חמישי עמדנו לחתום על החוזה עם קרן הפנסיה, השותפים המכסיקנים העבירו לארץ 47 מיליון דולר לקידום העיסקה והנה מצלצל אלי גלבוע בשבת שקרה לו "ברוך" באתר הסקי שהוא בונה בפרס והוא נוסע לכמה ימים לאיראן ליישר את ההדורים.
אמרתי לו שימתין עד יום חמישי ואחרי שנחתום על רכישת הקרקע שייסע אפילו לחודש אך הברנש נסע באותו יום וביום חמישי נאלצתי לדחות את הפגישה ולהתנצל בפני שותפי המכסיקנים.
כאשר חזר גלבוע כעבור שבועות מספר. כבר השתנו התנאים לחלוטין.
נציגי קרן הפנסיה של פועלי הבניין דרשו כבר 17.000 דולר לדונם והיו צריכים הסכמה של האסיפה הכללית שלהם לעצם אישור העיסקה.
כך שכל הרעיון הגרנדיוזי נמוג. אך עדיין נותרה ברשותי רשימה של 35 חברים שהיו מוכנים להכנס גם לפרוייקט נדלני אחר.
