את מיאנמר – או כמו שהיינו רגילים לכנותה בשם בורמה – הכרנו כישראלים עוד מראשית ימי המדינה כאשר נשיאה באותו הזמן, או-נו טרח לבקרנו ברוב הדר והמולה עוד בתקופתו של בן גוריון.
אלא שהשלטון הדמוקרטי של בורמה פינה את מקומו לכת קצינים שהשתלטה על המדינה ושדדה אותה שנים רבות.
שוחרי הדמוקרטיה שנותרו במדינה היו לרוב מאשפזים בבתי חולים או שיכנו אותם בבתי סוהר.
השלטון של הכת הצבאית לא שש בזמנו גם לקבל תיירים.
כאשר ביקרתי לראשונה במיאנמר השלטון העניש את התיירים בכך שהכריח כל מי שמגיע למיאנמר לרכוש 300 דולר בשער הרשמי של הדולר, שערכו בשוק השחור גבוה בעשר מונים.
חיי היומיום של האיכרים במיאנמר
התברר שהאוכלוסיה המקומית סבלה עוני ופיגור. ילדים קבצנים וסוחרי סדקית הקיפו אז כל תייר מזדמן. המכוניות היו ענתיקות והתפלאנו למצוא ברחובות יאנגון, את האוטובוסים ה"שוסונים" ששרתו אצלנו בשנות השישים. אלו נמכרו לבורמה בתקופת שלטונו של או-נו ועדין העלו עשן ברחובות יאנגון, כשעליהם מודבקים עדין מספרי האוטובוס הישראלים של קווי 5 ו-4 שלא טרחו להסירם..
רק למקורבי כת הקצינים היו רכבים חדישים וג'יפים מעודכנים.
את הדלק במחיר הרשמי ניתן לקנות רק שעה ביום ומאות רכבים עתיקים המתינו משעות הבוקר המוקדמות לרכוש את הנוזל היקר במחיר הרשמי. אחרת הם צריכים לרכשו במחיר של השוק השחור.
אך עדיין גם אז איזור מקדשי הזהב היה מדהים, שכן את המקדשים הללו של בורמה לשעבר – וכיום מינאמר – אי אפשר לשדוד.
קהל של נשים עם מטאטאי זרדים הלכו הלוך ושוב וניקו את משטח השיש הגדול עליו בנויים מקדש הזהב ושאר המקדשים .
השם בורמה הוענק לאותה ארץ בידי הבריטים ולמעשה שמה הנכון הוא אכן מיאנמר כשהשם בורמה הוא למעשה שיבוש שמו של אחד מ-14 השבטים המאכלסים את מיאנמר – שבט בשם בימאר המעניין, שבנות אותו השבט הן יפהפיות מרשימות. אך לנו המטיילים הישראלים נפלה בחלקנו, באותו ביקור ראשוני מדריכה בת שבט אחר, שבנותיו לצערנו אינן מצטיינות ביופיין, אבל לעומת זאת היו לה קרובות מכוערות בכל פינה מיאנמר…
מקדש הזהב המרשים ביאנגון העיד על עושרה של המדינה בעברה הרחוק. התיירים שביקרו אז במיאנמר התבוננו בצער על העוני ששרר בה .
חניון סירות בשוק מקומי על גדת הנהר
העיר מאנדליי השניה בגודלה במיאנמר, השוכנת על שפת אגם מלאכותי גדול שבתוכו עגנו שתי ספינות מסעדה עתיקות, מפוארות ביותר על פנסי רוח צבעוניים המוארים שלהן.
כמו כל התיירים מן המנין, הזדרזנו להזמין שולחן לארוחת ערב באחת הספינות, הגענו בערב בציפיות לקראת הארוחה הצפויה. התעניינתי אצל אחד המלצרים היכן אפשר ליטול את ידי . הוא הוליך אותי אחר כבוד לבור החפור בחוף ליד הספינה שמשמש כבית שימוש, והראה לי כד מים עכורים. מייד איבדתי את תאבוני.
אם זה הפתרון המוצע לאורחי המסעדה לא רציתי לחשוב היכן לכל הרוחות רוחץ הטבח את ידיו.
אטרקציה נוספת ציפתה לנו במקדש בודהיסטי לחוף אגם אינלה בצפון מיאנמר.
משפחות הביאו את ילדיהם בסירות מקושטות אל המנזר שבו מפקידים המשפחות את ילדיהם לחינוך למשך מספר שנים. זה מלווה בטקס הכולל ארוחה חגיגית הנערכת אצל הנזירים הבודהיסטים במנזר.
אחד המקדשים במקום נקרא מקדש ה"חתולים הקופצים" בו אילף אחד הנזירים כמה חתולים עצלים לקפץ לפי הוראותיו לתוך חישוק ממתכת. הנזיר שש להדגים לנו את כישורי החתולים המאולפים שלו.
את הביקור הבא במיאנמר עשיתי ב-2019, בלוויית חבר בשם נתן בן ארי – ואז ההתרשמות היתה שונה לחלוטין ולביקור זה אקדיש תיאור נפרד.
