האמריקנים לחמו כשבע שנים בויאטנאם, הרגו כמיליון וחצי מקומיים ואיבדו למעלה מחמישים אלף חיילים.
הכל בגלל תיאוריית ה"דומינו" ששלטה אז בארה"ב שאמרה שבמידה וויאטנאם תהפוך לקומוניסטית יפלו כמו אבני דומינו כל שאר מדינות דרום מזרח אסיה.
בעת ביקורנו הראשון בויאטנאם היא החלה להתאושש מהמלחמה ואפילו הכלא הנורא בו הוחזקו שבויים אמריקנים, בעיקר טייסים שהופלו, שנקרא בבדיחות "האנוי הילטון" הוקם במקומו באמת מלון הילטון כמו גם מלונות של רשתות אחרים.
בהאנוי פגשנו רופא ישראלי בשם רפי גוט שהחל את שהותו בויאטנאם כרופא מטעם האו"ם כאשר סיים את לימודיו באיטליה תמורת 500 דולר לחודש, אלא שאז הוסבר לו שהמשכורת הממוצעת של עובד מקומי נעה סביב ה-70 דולר לחודש.
רפי שימש כרופא מטעם האו"ם כחמש שנים ואז כאשר החלו להתמקם בהאנוי שגרירויות רבות וצמחו גם בתי מלון הוא החליט שמה שחסר זה בית חולים.
הוא הביא מאוסטרליה 6 רופאים ו-20 אחיות ופתח קליניקה שכל השגריריות ובתי המלון לקחו את שירותיו על בסיס קבוע .
לפתע החל אותו רפי לצבור סכומי ענק שאותם העדיף להשקיע בניו יורק אליה הוא נהג לנסוע אחת לשנה.
רפי גוט הנ"ל התחתן עם ויאטנמית מקסימה, בת אחיו של המנהיג הו צי מין, שהיתה אלמנתו של גנרל צפון ויאטנמי שנהרג במלחמת ויאטנאם .
הוא שמח לפגוש אותנו והתנדב לתכנן לנו את מסלול הביקור בויאטנאם וסידר לנו נהג וג’יפ מקומיים.
נסיתי לראיין את אשתו של אותו רפי גוט אך היא סירבה, התברר שהיא עוסקת באימוץ של ילדים יתומים על ידי משפחות אירופאיות ואינה מעוניינת כמובן בפרסום.
בעת שהותינו בהאנוי הוזמנו לקוקטייל שנערך בשגרירות הישראלית, שם פגשנו גנרל לשעבר בצבא צפון ויאטנאם והוא אמר לנו באנגלית, שלו היו האמריקנים לומדים את ההיסטוריה של מדינתו הם לעולם לא היו נלחמים בה.
הוא סיפר לנו שאנשי המחתרת של הו צ’י מין הם היו אלו שהביאו את האספקה לטייסת אמריקנית בשם "פליינג טייגרס" שהיתה ממריאה מבסיס בבורמה ותוקפת את היפנים בתקופת מלחמת העולם השניה.
האויב האמיתי של וייאטנאם היתה לטענתו תמיד סין שניסתה לספח את חצי האי ההינדו-סיני לסין .
האמריקנים נכנסו לנעליהם של הצרפתים ששדדו את ויאטנאם בתקופה הקולוניאלית והפסידו את המערכה שלהם נגד המורדים המקומיים שרצו להפטר מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי, שרק ניצל באכזריות את ויאטנאם, בעוד שלעומתם הבריטים דאגו בקולוניות שלהם כמו הודו וסרי לנקה לפתח מערכת רכבות וכבישים.
הצרפתים, לטענתו של אותו גנרל צפון ויאטנמי, רק ניצלו את ויאטנאם, לא טרחו להשקיע בה ורק הפכו את הנערות לזונות.
מעניין שגם היום, למרות שני מיליון הויאטנמים שנהרגו במלחמת ויאטנאם, המקומיים לא שונאים כלל את אמריקה ודווקא רואים כאויבת את סין.
הו-צ'י-מין מוזוליאום, ויאטנם Photo by Hans-Jürgen Weinhardt on Unsplash
הקומיניזם ממנו חששו כל כך האמריקנים לא חילחל לחיי היומיום של הויאטנמים .
אפילו המוזיליאום שהוקם לזכרו של המנהיג הקומניסטי הו צ’י מין הפך למקדש בודהיסטי שבו המבקרים מקטירים לו קטורת ומביאים מנחות כמו למקדשי בודהא.
ליד מצבת החייל האלמוני בסמיכות למוזוליאום שמרו שני חיילים צפון ויאטנמיים על האנדרטה וצעדו בהכתף מצד אחד לשני.
כאשר הבחין אחד מהם שאני מצלם הוא צעד ישירות אלי והציע לי לקנות מדליה צפון ויאטנמית תמורת דולר אחד.
כך שנראה שדווקא הקפטיליזם השתלט על כל חלקה טובה בויאטנאם.
מהאנוי יצאנו לכיוון דיאן בן פו, המחנה הצרפתי שהותקף על ידי המורדים שפירקו תותחי שדה לגורמים ונשאו אותם על גבם, הרכיבו אותם בתוככי הג’ונגל שסבב את המחנה הצרפתי ואלו נדהמו, הם לא האמינו שאפשר להציב תותחים במעבה הג’ונגל.
ההפתעה הזו שערכו הויאטנמים לחיילי לגיון הזרים הצרפתיים היתה אחת הסיבות שהצרפתים נסוגו מויאטנאם.
אנחנו המשכנו את מסענו בויאטנאם דרך כפרים ועיירות שכוחות אל. כאשר רצינו לסעוד את ליבנו, כל המסעדות המקומיות היו מתחת לרמת ההיגיינה הסבירה וכך המשכנו מעיירה לכפר ובסופו של דבר אמרנו לעצמנו,
יהיה מה שיהיה – במקום הבא עוצרים לאכול,
מצאנו מקום שנראה פחות מלוכלך מהאחרים, חברי למסע גבי אמיר ואשתו אחי והחבר דני הזמינו בעזרת נפנופי ידיים משהו לאכול בעוד שאני בקשתי "דאק", והתכוונתי לברווז כמובן, שהמקומיים נוהגים למרוח בדונג ולהשאירו תלוי בכניסה למסעדות.
המקומיים התייעצו בינם לבין עצמם ובעוד שכולם סיימו מכבר את ארוחתם הגישו לי משהו לא ברור, אחרי שתי נגיסות התחלתי להקיא את נשמתי. גבי אמיר טען שהזמנתי אמנם דאק אך המקומיים הבינו "דוג" ולכן התייעצו ביניהם האם באמת האשכנזי הזה אוכל כלבים כנהוג לעיתים בצפון וייאטנאם.
סאפה, ויאטנם:
בנות שבטי ההרים בתלבושת מסורתית
יומיים התפתלתי בכאבי בטן, נשארתי בפונדק בעיירה ספא בה מתגוררים שבטי ההרים הויאטנמים מקומות שבהם נוהגות הנשים להניח סביב צווארן צמידי זהב שמאריכים את הצוואר בצורה יוצאת דופן וגם בגדיהם ייחודיים.
כאשר התאוששתי בסופו של דבר ויצאתי לרחוב מהפונדק בו התאכסנו הקיפו אותי מספר נערות לבושות את מיטב הבגדים של שבטי ההרים הויאטנמים בעיירה ספא,
מהיכן אתה שאלה אותי אחת הנערות,
הייתי בטוח שמעולם לא שמעה אז על ישראל ועניתי לה שאני מארץ רחוקה. היא התעקשה לדעת מהיכן ואז אמרתי לה שאני מישראל, כל הנערות פצחו יחד בשירה "לכובע שלי שלוש פינות"… שלוש פינות לכובע שלי…”
היו כבר אז כנראה לא מעט ישראלים במקום הנידח הזה.
המדריך המקומי שהדריך אותנו בשבילי ההרים שאל כמה ישראלים יש בעולם
אמרנו לו שיש כ-5 מיליון,
הוא מיד ענה לנו שהוא לא שאל כמה ישראלים נמצאים כרגע בוייאטנאם אלא כמה ישראלים יש בעולם, הוא היה בטוח שמדובר בעשרות מיליונים.
אחד המקומות המופלאים בויאטנאם הוא מפרץ האלונג ביי (מפרץ שיני הדרקון) אלו מאות איים טרופיים קטנים מכוסים בצמחייה עבותה .
הפלגנו בספינה מקומית שנראתה כאילו יצאה מסרט של פיראטים לעבר כמה מהאיים, בשלב מסויים יורדים מהספינה אל סירת בקבוק עגולה שנראית כמו תיבת משה . ויאטנמי צנום משיט את הסירה העגולה לעבר אחד האיים בו היינו אמורים לסעוד בצהרים, חברי דני שהיה כבד משקל ירד לסירה העגולה ולפתע נעלם שכן משקלו הפך את הסירה ורק כובע הקש שלו נותר לצוף על גלי הים. כאשר משינו את דני הוא היה דווקא מבסוט מהרטיבות שקיררה את חום גופו אלא ששבועיים לאחר מכן הוא שלה מכיסיו שרימפסים ואצות .
גם בתמונות שלו במצלמה, שצללה יחד איתו, כיכבו דגיגים ושרימפסים.
"הא לונג ביי" הוא בהחלט אחד מהאתרים היפים בעולם
הזוג המאוהב על רקע מפרץ הא לונג ביי, ויאטנאם
