אחד המקומות היחידים שלא מצאתי בו ולו קרוב משפחה אחד לרפואה היתה עיר ההימורים לאס ווגאס, מלבד מספר טלפון של ישראלי שהתגורר בעיר – אותו קבלנו מדיילת באל על שהתיידדנו אתה במהלך הטיסה.
כאשר נחתנו בלאס וגאס פנינו למלון הראשון שנראה הולם את צרכינו – מלון "פלמינגו" .
זה לא סתם מלון אלא המלון הראשון והחלוצי שבנה נציג המאפיה באגסי סיגל בלאס וגאס.
הרעיון המבריק היה של מיודענו מאיר לנסקי שביקש דרך להלבין את כספי המאפיה כדי שלא יקרה ללאקי לוציאנו ולחבורתו מה שקרה לאל קפונה בשעתו , שלא יכול היה להוכיח את מקור הכסף לרמת החיים המוטרפת שניהל והורשע בסופו של דבר על העלמות מס.
בבתי קאזינו קשה מאוד להוכיח את מקור הכסף ואת הכמות העוברת בו מדי יום. יש לזכור שמדובר בשנת 1972 . את באגסי סיגל העבירה המאפיה באותו מלון לעולם שכולו טוב, כי חשדו בו שבזבז יותר מדי כסף בתהליך בניית מלון פלמינגו.
דן עם שלם חברי ואני הזדמנו הישר לאותו מלון בעל ההיסטוריה המפוארת, שם התעניינו למחירו של חדר. פקידת הקבלה רצתה לדעת אם אנו מעוניינים בחדר עם בריכת שחייה או בחדר רגיל. לתומנו חשבנו שמדובר בחדר עם גישה לבריכת השחייה של המלון ובחדר ללא גישה לבריכה. כאשר בקשנו לראות במה מדובר נשלח ה"בל-בוי" אחר כבוד להציג בפנינו את החדרים , הוברר לנו שאמנם מדובר בחדרים עם בריכת שחיה פרטית בצורת לב, שנמצאים במפלס תחתון של סוויטות המלון.
מכיוון שדני ואני לא היינו בטיול של ירח דבש – הסתפקנו בחדר רגיל .
דני חברי הרים את הטלפון בחדר, כדי לצלצל לאותו ישראלי המתגורר בווגאס, למרות מחאותי שבטח כל ישראלי שמזדמן לעיר החטאים מבלבל לו את המוח.
להפתעתי נשמע הבחור נלהב ורצה להזמין אותנו ישר לביתו . הוא גם התייצב אצלנו תוך שעה קלה ובשיחה שהתפתחה התברר שיש במקום מספר ישראלים נוספים שאחד מהם מנהל מוטל בווגאס , בעוד שאשתו עבדה בזמנו בעיתון "ידיעות אחרונות" ובביתם מתארח ידידי הצייר והאדריכל לורנס זיו שעיצב לי גם את רהיטי הבית בדירתי הישראלית.
תוך זמן קצר היינו כבר חבורה גדולה שיצאה לבלות יחדיו בעיר.
הסיכום בינינו בסופו של אותו ערב היה שעם חזרתנו מטיול בן 3 ימים לגרנד קניון שאמור להתחיל למחרת בבוקר, נתייצב אצל אותו ישראלי המשמש כמורה לעברית בבית הכנסת המקומי. אגב, את הטיול המעניין ל"גרנד קניון", שנמשך כשלושה ימים, קיבלנו כשי מטעם חברת "אמריקן אקספרס" שהעניקה לנו סיורים דומים בכל רחבי ארה"ב .
עם סיומו של הטיול התייצבנו בבית הכנסת בו לימד אותו ישראלי נחמד.
הוא קידם אותי בצהלה , שבעיר לאס ווגאס נמצא חבר לכיתה שלי מירושלים , בחור בשם ג'ו רפפורט, והוא ישמח לארחנו בבית המלון שהוא מנהל.
ניסיתי לעלעל בזכרוני מי יכול להיות חבר לכיתה שנקרא בשם ג'ו , שבגיל שלושים כבר ינהל מלון בלאס ווגאס, ולא הצלחתי לעלות כל שם התואם את הברנש.
רק כאשר הברנש בא לקחתנו התברר שמדובר באותו נפתלי רפפורט, שבמקום להתגייס לצה"ל, ארז את מטלטליו והגיע לארצו של הדוד סם.
כאן לאחר שיטוטים הגיע ללאס ווגאס ופגש ישראלי אחר בשם אברהם מלמד, שגדל בבית יתומים דיסקין בירושלים (מקום הידוע לשימצה שהאמהות הירושלמיות היו נוהגות להפחיד את הצאצאים, שבמידה ולא יסיימו כיאות את ארוחת הצהרים הם ישלחו אותם לאותו מוסד).
אברהם מלמד אחרי שסיים את לימודיו במוסד הגיע לניו יורק כמלמד דרדקים בבית מדרש חרדי בברוקלין.
לאחר שנתיים אמר לו הרב, מנהל בית המדרש שהבחין בכישוריו המסחריים של אותו אברהם מלמד "…מכיוון שהצלחת לחסוך בעצמך כ-10.000 דולר הנה אפקיד בידך גם סכום דומה משלי ואנא סע לעיר ההימורים לאס ווגאס ואולי תמצא הזדמנות עיסקית שממנה נרוויח שנינו"....
אותו אברהם מלמד הסתובב בעיר החטאים ונתקל בשלט להשכרה שהתנוסס מעל לאחד המוטלים שבעיר. הוא לא היסס, שכר את המוטל, ייעל אותו , שכר בנוסף למוטל גם תחנת דלק שהיתה ממוקמת באמצע הדרך בין לוס אנג'לס לווגאס. באותה תחנה הציב שלט ענק שהבטיח שכל מי שיזמין חדר במלון או במוטל שלו ייהנה מדלק למכוניתו בחינם, כך שחדריו היו תמיד תפוסי.
כאשר בקרנו לראשונה בלאס ווגאס בשנת 1972, היו ברשותו של אותו אברהם מלמד 2 בתי מלון ו-3 מוטלים.
חברי לספסל הלימודים נפתלי רפפורט, שהפך כאן לג'ו רפפורט, ניהל אחד מהם ושמח מאוד לקראתי ולקראת דני חברי.
כדי להפגין את מירב הצלחתו בפנינו, לקח אותנו אותו ג'ו להצגות הראווה של אותו הזמן בלאס ווגאס, כולל להופעה של פרנק סינטרה בערוב ימיו.
אכלנו במסעדות פאר ואותו חבר ילדות הביא אותי לראשונה בחיי לקאזינו עצמו , במלון המפואר "סיזר פאלאס".
הוא פרט כלאחר יד אלף דולר לקופונים והפקיד בידי זיטונים בערך של כמאה דולר . התיישבתי עם חברי מסביב לשולחן הרולטה והקרופיה שאל אותי אם אני מעוניין לזרוק את הקוביות . בדיוק העיף מישהו את הקוביות לעברי ותפסתי אחת מהן באוויר.
הזורק רצה כמעט לחסלני אלא שחברי ג'ו הבהיר לו שאנו הגענו מהמזרח התיכון , מין זן של אנשים פרימטיבים שירד מהעצים ואינו יודע את כללי הקאזינו.
רק כך הצליחו להרגיע את זורק הקוביות. אך למרבה הפלא כמו שאומרים "מזל של מתחילים" זכיתי בכמה מאות דולרים טבין ותקילין.
לצהלת חברי הכרזתי שהסכום מספיק לי להיום ו…יאללה נצא לבלות על חשבוני.
חברי ג'ו הפגישנו גם את הבוס שלו , אותו אברהם מלמד שכבר היה נשוי ואב לילדים קטנים באותה תקופה. לשאלתי כיצד הוא מסתדר עם המאפיה המקומית הוא אמר לי שהמאפיה היא למעשה האיגוד של פועלי המלונות. הוא משלם להם 60 דולר לחודש על כל עובד והם עוזבים אותו לנפשו. התעניינתי אצלו מדוע הוא, כאברמלה מלמד לשעבר, לא מוכר את מלונותיו תמורת כמה מליוני דולרים וחוזר לארץ הקודש – שכן גם הוא הסכים אתי שעיר ההימורים הקשוחה אינה מקום אידילי לגדל בו את ילדיו – תשובתו היתה שאני בור ועם הארץ ורק עכשיו הוא התחיל לעשות את הכסף הגדול באמת. הוא מצא את הפורמולה להתעשרות מהירה – תחילה רכש במדבר המקיף את לאס ווגאס שטחי קרקעות גדולים בגרושים והחל לפרסם מודעות בעיתונים ברחבי ארה"ב שכל מי שירכוש אצלו קרקע במחיר של 2000 דולר לאקר (4 דונם) יקבל חופשה באחד ממלונותיו בחינם .
כך נמשכו אליו שוחרי עושר ונופש מכל רחבי ארה"ב . הוא היה מארחם בנדיבות, מקרין בפניהם סרט דוקומנטרי בפרוטה , כיצד נראתה לאס ווגאס בשנות השלושים וכיצד היא נראית כיום -ותמורת תשלום קטן של 100 דולרים לחודש גם הם יהפכו לבעלי קרקעות בעיר וההצלחה כבר מתדפקת על דלתם.
ה"פריארים" כידוע רק מתחלפים וכמות המגרשים שמכר היתה כבירה. לכן, הסביר לי אברמלה מלמד, הוא אינו מתכוון לנטוש את התרנגולת המטילה עבורו ביצי זהב. החזרה לארץ הקודש תתעכב!
מספר שנים לאחר מכן הזדמנתי שוב לעיר ההימורים הפעם כמדריך קבוצה ישראלית. ניסיתי להשיג מישהו מכל אותם דמויות שפגשתי אותם באותו ביקור ראשון ומשום טלפון לא היתה תשובה. רק כאשר הגעתי ללוס אנג'לס נודעה לי אחרית סיפור ההצלחה של אותו אברמל'ה מלמד.
מצאו אותו ירוי בראשו בתוך הקאדילק הלבנה, פתוחת הגג שלו ליד סכר הובר.
בכיסו היו שטרות של 10,000 דולרים. הדבר מצביע על כך שמדובר בהוצאה להורג של ה"מאפיה".
התברר שביטחונו העצמי של אותו ברנש, גדל עם הצלחתו במכירת מגרשים במדבר.
הוא לא התייחס לכמה רמזים שקיבל ממאפיונרים מקומיים שיירד מהעסק הזה , שכן הוא פולש לתחומי הטריטוריה של המאפיונרים המקומיים .
ה"קונטרקט" הוצא על ראשו של אברמלה הנ"ל.
זה היה סופו העצוב של המצליחן הישראלי .
למרבית האירוניה, מי שהוציא עליו את ה"חוזה" היה לא אחר מנשיא בית הכנסת המקומי ששימש כנציג המאפייה באותה תקופה בלאס ווגאס…
