הרומן שלי עם עיתון ידיעות אחרונות שהפך לי לבית שני

בתחילת שנות השישים השתחררתי מצה"ל כעורך גרפי של עיתון במחנה נח"ל ועיתון במחנה בעריכתו דאז של יצחק לבני.
עבודת העריכה שלי בעיתונים הצבאיים נקלטה בעינו של העיתונאי נתן דונביץ שהוטל עליו על ידי גרשום שוקן להקים את מוסף הארץ.
הוזמנתי כחייל משוחרר להצטרף אליו לצוות הקמת המוסף.
היה זה מוסף מהפכני במושגי העיתונות של אז , שכן לנגד עיני עמדו מאגזינים כמו
"פארי מאץ" הצרפתי או LIFE האמריקני ו"דר שטרן" הגרמני.
הגליון הראשון שערכתי תחת העורך דונביץ היה מוקדש לרצח קנדי, אירוע שזעזע את העולם וכמובן את הפרובנציה הישראלית . אחי הבכור ג'קי עבד אז כבר כמאייר וכעוך גרפי בעיתון ידיעות אחרונות תחת העורך אהרון שמיר. באותה תקופה התחיל ג'קי לצייר את המדור האלמותי "היכן הילד?" שפורסם יותר משישים שנה והעיתון ממשיך לפרסם את הציורים גם כיום לזכרו.
יום אחד כשנה לאחר עבודתי במוסף הארץ שיצר תקדים עיצובי בעיתונות הישראלית קבלתי טלפון שהזמין אותי לפגישה עם עורך ידיעות אחרונות                   נח מוזס. נח הציע לי הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה , משכורת כמעט משולשת מכפי שקבלתי בעיתון הארץ תמורת הצעה לערוך גראפית                            את שבועון לאשה תחת העורך דוד קראסיק ולערוך מוספים מיוחדים שיצורפו לעיתון ידיעות אחרונות.
כמובן שקבלתי את ההצעה ששיפרה את מאזני הכספי כזוג צעיר בתחילת דרכו עם מחוייבויות כספיות .

אגב, נתן  דונביץ עצמו סיפר לי שגרשום שוקן נזף בו על שהירשה לי לעבור לידיעות אחרונות שכןן היו לו תוכניות לגבי לנסוע להשתלמות בשבועון "דר שטרן"       את שעות הבוקר הייתי מעביר בעריכה גראפית של  שבועון לאשה שעם סגני העורכים שלו נמנו המשורר דוד אבידן שהיה נשוי באותה תקופה לכתבת העיתון ברוריה אבידן ודן מרגלית שהיתה זו עבורו תחנה בדרך לעבודה בעיתונים נוספים. העורך היה דוד קרסיק שהוחלף מאוחר בעיתונאי מזוקן וגדול מימדים וחכם בשם צבי אלגת. כתבת נוספת היתה שושנה שגב שנהרגה בתאונת דרכים בדרך לכתבה יחד עם אחד מצלמי העיתון גיורא רוכמן.

המחוייבות שלי לערוך מוספי חג בעיתון ידיעות אחרונות הפגישה אותי מספר פעמים רב עם העורך נח מוזס  ונוצרה ביניננו ידידות מוזרה                           ביחוד כאשר התברר לו שאני סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב . נח ביקש ממני לצרף אותו בימי חמישי                                                לסידרת הרצאות לתואר שני של מרצים כמו אסא כשר  ויהודה בן שלמה.  מזכירותיו היו מצלצלות אלי בתחילת השבוע להזכיר לי לאסוף את נח                       בדרך לאוניברסיטה.  היה זה מרתק לראות את נח שהיה מעל לגיל שבעים יושב לצדי בהרצאה וכותב את עיקרי הדברים.                                                     לאחר ההרצאה היינו נוסעים לביתו בתל גנים ובעוד פולה מגישה לנו "גיפלטע פיש"                                                                                                       היה נח  מראה לי את רשימותיו כדי להיות משוכנע שאכן הבין את המושגים שהיו ברמה של תלמידי פילוסופיה לתואר שני.                                                תוך כדי הנסיעות והישיבה בצוותא התפתחו ביניננו יחסים מעבר לעורך ולעיתונאי שעובד איתו . הוא היה חולק עמי את דעתו בנושאים שונים                           ואפילו לאחר ביקור בהודו ביקש ממני לכתוב איתו בצוותא את רשמיו מאותו ביקור שכן הייתי בזמנו בהודו ובנפאל עם משלחת סטודנטים ומרצים                       כמו פרופ' ברוור והרקטור דאז פרופ' דה פריז מאוניברסיטת תל אביב בחוג לגיאוגרפיה שאותו למדתי כחוג נוסף.

עקב עבודתי גם בשבועון לאשה וגם בידיעות אחרונות יצא לי להכיר את כל 4 האחים בניו של יהודה מוזס .

עם אלכסנדר מוזס האח הבכור שניהל ברמה את דפוס מוזס שבו נדפס שבועון לאשה עבדתי רצוף שנים רבות. את ראובן מוזס ואת רעייתן חמדה נופך               הכרתי היטב בהיותה העורכת אחראית  של השבועון. ראובן בעלה היה מחליף את חמדה שהיתה גם עורכת דין בייעוץ משפטי לקוראות לאשה                        בעת נסיעותיה הרבות לחו"ל. וגם את האח משה מוזס, אביו של זאב  פגשתי כאשר היה מגיה בעיתון "למרחב" שהיה צמוד אז לעיתון ידיעות אחרונות.             

כמובן שגם את הדור השלישי של המוזסים  הכרתי היטב.מלבד כמובן את נוני ותמי גם את ג'ודי בקיצור, את כל ילדי נח ופולה מוזס.

את איציק ורוני בניה של חמדה וראובן. את עודד מוזס ורעייתן שולה שאלכסנדר החזיר מקיבוץ שדה בוקר לעזרה בניהול הדפוס באותו קיבוץ                             שבו התגורר כידוע דוד בן גוריון מייסד המדינה . עודד ואשתו היו חברים בקיבוץ כעשור שלם. איתם נרקמה לי ידידות  די קרובה                                      ואפילו צרפתי אותם למשלחת כמעט הרפתקנית של אוניברסיטת תל אביב לאתיופיה. שבראשה עמד ראש החוג לגיאוגרפיה פרופיסור ברוור .                            אני כהנתי אז כיו"ר ועד הסטודנטים של החוג.

בין העיתונאים הזכורים לי באותה תקופה בידיעות אחרונות היו כמובן משה ורדי בנו של ד"ר הרצל רוזנבלום שהיה אחראי על הדסק                                   וגרם לא מעט להצלחת העיתון גם בימים הקשים שרק זינב בעיתון "מעריב", עיתונאים נוספים באותה תקופה היו  אהרון שמיר, שלמה שמגר, אביעזר גולן ,    יוחנן להב ושייקה בן פורת  שלמה נקדימון, יחזקאל אדירם  .  בדסק ישבו עיתןנאים בכירים כמו יזהר ארנון, יצחק שרגיל , יוסף שביט, צפוני שמרון ועורבים אחרים . כולם היו בעלי יידע רב וכאשר היה עולה בדסק נושא כלשהו,   רובם לא נאלצו להעזר באנציקלופדיה .                                                             בעיתון היו גם עיתונאים אקצנטרים כמו הקריקטוריסט רענן לוריא שיהפוך להצלחה בינלאומית והמשורר דוד אבידן שעבד בעריכה                                      ונהג להתייחס לעצמו  כנזר הבריאה. הוא היה מגיע לעיתון עם דרישות שונות ומשונות. פעם אחת פנה לדב יודקובסקי בדרישה לחופשת מיצמוץ                       בעקבות מצמוצים בעיניים שהחלו לאחר תאונת דרכים קלה. דב שלח אותו לגזברות לקבל את הפיצויים שמגיעים לו ואמר לו שימצמץ על חשבונו.                 אותו משורר הגיע לפת לחם כמו לא מעט עיתונאים שהיו משוכנעים שהעמדה והפרסום שרכשו בעיתון יקנה להם פרנסה גם מחוץ לעיתון                               והמציאות טפחה על פניהם . שנים רבות לאחר מכן כאשר לזמן קצר מונה רפי גינת לעורך הוא נהג לראיין את העיתונאים .                                                 בין השאר דיבר עם צחי אורן שהיה כתב בידור וכל התיאטראות ועולם הבידור חיזרו אחריו. לשאלת רפי גינת אם הוא מרוצה מתפקידו                                ענה לו צחי אורן שהיה מעוניין בתפקיד שיגרום לו לקום בבוקר עם שירה בלב. גם הוא נשלח לקבל פיצויי פיטורין והתקשה מאוד עם פיטוריו להתפרנס בכבוד

המצאת האינטרנט היתה רחוקה אז מני דור והשיחות בדסק או במזנון היו תמיד ברמה גבוהה. מרבית העיתונאים דאז היו  בעלי עבר רביזיוניסטי                        עם נטייה מובהקת ימינה ואחת ההברקות של דב יודקובסקי ,מרכז המערכת ונח מוזס כעורך אחראי   היה להקדיש את עמודי האמצע במוסף שבת                   לאנשי שמאל מובהקים כמו חיים חפר, דן בץ אמוץ, בועז עברון ולעיתונאיות חדות כתער כמו סילבי קשת וזיווה יריב.                                                        העיתון נפתח אז לדעות מגוונות ולקהל קוראים חדש.

הדור הצעיר דאז של עיתונאי העיתון היו אנשים כמו רם אורן,  דב עצמון  , יורם וידן , זאב גלילי, עמוס רגב, גדעון עשת ,איתן עמית אילן נחשון                          במדור הספורט שהוקדש לו בעיתון מקום נרחב  היו עיתונאים כמו רפי נאה, איתן עמית, אבינועם פורת ,צבי אלגת ורבים אחרים שהפכו                                     את מדור הספורט לאחד מעמודי התווך של העיתון

אחת היתרונות של נח ודב היתה תמיד לחפש אדם צעיר ומוכשר למילוי של תפקידים בכירים בעיתון . כאשר חיפשו עורך למוסף היומי "24 שעות"                       בחרו ברם אורן שהיה אז כבן 26 ויצא מעורו להוכיח שאכן הבחירה בו  היתה מוצדקת אם היו מטילים את התפקיד על אביעזר גולן למשל הוא היה רואה בכך המשך טבעי  לקריירה  שלו וקרוב לודאי שלא היה מתאמץ במיוחד.

לעומת זאת בעיתון מעריב באותה תקופה קודמו רק מי שהתחתן עם אחד ממשפחת הבכירים  כמו יגאל לב או אלי לנדאו שנישא לבתו של אחד מבעלי העיתון עובד בן עמי  או שהיה קרוב  משפחה  של אותה חבורה של 7 עיתונאים שפרשו מידיעות והקימו את מעריב.

הברקה נוספת של נח ודב באותה תקופה היתה לשלוח אלפי עיתונים בחינם למשרתי המילואים בתקופת מלחמת ההתשה ולהרגיל את הדור הצעיר להיצמד לקריאת  ידיעות אחרונות . כך שבעוד שמעריב דשדש במקום ברצון להידמות לעיתון "הארץ"  הפך ידיעות אחרונות לעיתון של המדינה.                                 במספרים שלא יאומנו יחס לאוכלסיה של אז במדינת ישראל. 

התשוקה של נח מוזס ליידע בכל גיל 

המפגשים המרובים עם נח והשיחות הרבות שניהלנו הביאו אותי להערכה מרובה של הנאמנות שלו להפרדה מוחלטת בין הצד הפרסומי לצד המערכתי.           באותה תקופה של שנות השמונים שימש ברוך נאדל שהיה איש לח"י ואגדות הילכו עליו שהיה מעורב ברצח נציג האו"ם  ברנדוט שהתנגד להקמת המדינה           נאדל כיהן ככתב צרכנות . היה לו בשבועון לאשה שבאותה תקופה מדור צרכנות פופולארי . חברה ירושלמית בשם "האחים פרידמן"                                   שיצרה תנורי חימום בשם "פיירסייד" החליטה להרחיב את סל מוצריה ולמכור מכונות כביסה.                                                                                           אצל ברוך נאדל נערמו מאות מכתבי תלונה של לקוחות שרכשו את מכונות הכביסה ועמדה להתפרסם כתבה גדולה שתחשוף את סיפור המוצר הדפוק.                 פרסום "אריאלי" שייצג את החברה הציע לנח מוזס התחייבות פרסומית בסך של מליונים כדי לוותר על הכתבה ונח לא היסס לרגע                                    והודיע מפורשות שהוא אינו מתערב בשיקולי העריכה. הכתבה אכן פורסמה . לזכותה של החברה היצרנית שלא ניסתה להילחם בפרסום אלא העמידה אומבודסמן שיבדוק את תלונות הלקוחות והם היו מוכנים להחזיר לכל קונה את מחיר הרכישה.                                                                                            באחד הנסיעות המשותפות סיפר לי נח בהתרגשות שיכול היה בקלות להימנע מלשבת בבית סוהר בעקבות דריסת הילדה ברכב שנוני הנער נהג בה                בעוד שבנו הבכור עצמו נהרג בתאונת דרכים .  אלא שהוא הרגיש נפשית שעליו לשלם נפשית על רשלנותו ואכן ישב בכלא כעונש על הפרשה העגומה .               תקופה ארוכה לאחר מכן היו מגיעים חברים לכלא למערכת ויוצאים ממיפגש איתו עם פתק לגזברות.

במוצאי שבת היו מתכנסים לרוב בביתם של נח ופולה מרבית גדולי המדינה מכל המפלגות . אני הייתי מוזמן רק לעיתים רחוקות                                          ותמיד היתה לי הרגשה  שלא מעט מהמינויים הבכירים במדינה נחתכו והוסכמו באותם מפגשי ביתם של  פולה ונח מוזס.                                                 לעניות דעתי ההימנעות של נוני ממיפגשים המוניים ומהתחככות עם פוליטקאים נבעה מההסתייגות שלו מאותם מיפגשים בבית הוריו.                                כאשר חנך נוני את ביתו הראשון בסביון וכל גדולי המדינה והצבא באו לאירוע. נדמה לי שרק רפי נאה ואני נכחנו במקום ולקראת שעה 11 בלילה                    נוני אמר לי מתי כבר ילכו כולם. ממש לא נהנה מהתגודדות ההמונית סביבו של ראשי המדינה.

כאשר נישאה ג'ודי מוזס ,בתם הצעירה של פולה ונח  לעמירם ניר שהיה בזמנו כתב צבאי בטלוויזיה. התלונן נח באוזני שעמירם מקווה לרשת                          את עריכת העיתון במקום דב יודקובסקי בעוד שהוא מכין את נוני לתפקיד. אחרי כמה ימים בישר לי נח שמצא פתרון לבעייה.                                                  עמירם שימש בזמנו כדובר מפא"י ונח הודיע לו שבמערכת העיתון לא יכול לעבוד שמזוהה פוליטית עם מפלגה מסוימת .                                                         מצד שני נח לא היה מעוניין שעמירם יסתובב לו בין הרגליים חסר מעש  ודיבר עם שר הבטחון דאז שמעון פרס שמינה את עמירם ליועץ לענייני טירור.              אלא שהמוסד והשב"כ לא התלהבו  מהמינוי של אדם חיצוני לרחרח במעשיהם  ודי מידרו אותו. אז נודע לעמירם על עיסקת "איראנגייט" שבה חותכים יעקב נמרודי ואל שווימר מליונים מתיווך במכירת סוללות טילי האוק לאיראנים בתקופת מלחמת איראן עיראק. עמירם הציע לפרס לבצע את העיסקה                           כפקיד במשרד הבטחון והמדינה תחסוך מליונים בתיווך ששולם לנמרודי ולשווימר.

עמירם אכן מונה לטפל בנושא והרוויח שנאה יוקדת של נמרודי ושווימר כלפיו. עמירם שהיה בחור אמיץ אפילו הצטרף פעם לבוש  בגדי צוות אמריקני                   לטיסת גלאקסי לאיראן שהובילה מפאריז לטהרן את טילי ההאוק המיושנים שהגיעו מישראל. פרשת מכירת הטילים הללו                                                   שהרווחים שלהם הגיעו בסתר מטעם ה-CIA למחתרת הקונטראסט  הפכה להיות שערוריה גדולה בקונגרס האמריקני ונהייתה נושא רגיש                                במירוץ לבחירות לנשיאות של ג'ורג בוש האב  שהיה באותה תקופה סגן ראש ה-CIA וטען בתוקף שלא ידע כלום מהפרשה.                                               אלא שלעמירם היתה קלטת שבו הוא מדווח לאותו נשיא במלון קינג דויד בירושלים על פרטי הפרשה שבוש טען שאין לו מושג עליה.                                  עמירם חשש מעובדת הימצאות קלטת כה מרשיעה בידיו והחליט לתת לשני העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט  העתק מהקלטת  כדי לאבטח את עצמו .  מה שעמירם לא ידע שאותו עיתונאי קשור ל-CIA . אותו עיתונאי דיווח ל-CIA שבידי בחור ישראלי  יש קלטת נפץ שיכולה להפיל נשיא מכהן, את ג'ורג בוש האב. כך שעמירם הפך למטרה ניידת. הוא התגורר בלונדון וניסה לעשות עסקים בינלאומיים .                                                                                                 האמריקנים לא יכלו לגעת בו בעת שהותו בלונדון ואז הציעו לו עיסקת בננות במכסיקו שהרווח שלה היה אמור להסתכם במליון דולר.                                      מכסיקו עבור ה-CIA היתה כמו דרום לבנון בתקופת הפלנגות עבורנו. עמירם התפתה וטס עם מזכירתו שהיתה בחורה קנדית מקלגרי לאותה פגישה עיסקית         שבה למעשה נהרג עמירם בהתרסקות מדומה. המזכירה של עמירם שברה את רגלה באותה נחיתה של המטוס והיא סיפרה בכתבה שהתפרסמה שנתיים מאוחר יותר שעמירם ניגש עליה אחרי ההתרסקות וניסה לחלץ אותה. מאוחר יותר בעת אישפוזה בבית החולים היא קוראת שעמירם נהרג בהתרסקו              הבחורה נבהלה וטסה להוריה בקלגרי ורק שנתיים מאוחר יותר הסכימה להתראיין לעיתון קנדי ולספר את סיפורה.                                                            נכחתי אישית בלוויה ולידי עמד סגן הרמטכ"ל דאז אהוד ברק   וכאשר הטמינו את עמירם הוא אמר לי ולסובבים אותו ,                                                         תשימו לב שלא עשו ניתוח פוסט מורטום לעמירם לא באמריקה ולא בישראל.

כאשר עמדה תמי להתחתן עם דדי בורוביץ היא הזמינה אותי לארוחת צהרים במסעדת אולימפיה ובשעת הארוחה הסבירה לי את נימוקיה להתחתן                עם אדם שמבוגר  ממנה בשנים רבות, שאלתי אותה מדוע היא משתפת אותי בנושא, תשובתה היתה שמכיוון שידעה כמה אביה חיבב אותי                               היא מרגישה כאילו היא משכנעת את אביה המנוח בשיקולי הנישואין שלה. היא גם התעקשה מאוד שאגיע לטקס הנישואין הצנוע שהתקיים בבית הוריה.          הייתי גאה על כך שמשפחת מוזס בחרה מכל מאות העיתונאים והעורכים  בצבי אלגת ובי לערוך את חוברת הזכרון שהוקדשה לנח ז"ל , 

בשנות השמונים נבחרתי לראשונה לועד העיתונאים בידיעות אחרונות כנציג עיתונאי שבועון לאשה . הפכתי לנציגם של לא פחות מ-24 עיתונאיות וחברי מערכת לאשה שעמלתי לשייכם להסכם הקיבוצי . הייתי חבר זוטר בוועד שבראשו עמד אז סמי גרינשפן ובין חברי הוועד נוספים היו עיתונאים ותיקים מידיעות אחרונות   כמו למשל הגר אנוש שדעותיה היו קיצוניות שמאליות שהובאו עימה מעיתון "על המשמר" בו עבדה קודם לכן.                                                                       חבר ועד אחר היה גדעון עשת , כתב כלכלי ירושלמי שהגדיר את עצמו כ"סלון קומוניסט" כאדם שהגיע מבית אמיד אך דעותיו נעות סביב השמאל הקיצוני.           הוא הודיע מפורשות שגם אם הועד יציג 20 דרישות להנהלה וזו תסכים ל-19 מהדרישות הרי שהוא יפוצץ את כל המשא והמתן על הסעיף ה-20                       כי נפשית אינו מסוגל לחתום הסכם עם ההנהלה.  גישה זו סתרה את אמונתי שיש להשיג מההנהלה את כל מה שניתן במידת האפשר                                     אחרת תסתיים כהונת הוועד ללא הישג כלשהו שיטיב עם מצב העיתונאים.  אחת המלחמות שניהלתי בהצלחה היתה להכניס לפנסיה מרכיבים                           כמו חלטורות ועבודות אחרות שנעשו במסגרת העיתון .  הדבר עזר להגדיל את רמת הפנסיה שקיבלו עיתונאי ידיעות אחרונות                                            לעומת עיתונאי הארץ, מעריב ועיתונאי רשות השידור שבזמן עבודתם הפעילה קיבלו "שעות נוספות גלובליות" שעזרו ליצור בתקופת עבודתם הפעילה              תמונה של משכורת סבירה אך סכומים אלו מעולם לא נכנסו לתחשיב הפנסיה . שאותה קיבלו בסופו של דבר אותם עיתונאים עם צאתם לגימלאות.

מלחמת הירושה ששינתה את פניו של העיתון

האסון שפקד את ידיעות אחרונות עם מותו של נח מוזס בתאונת דרכים ב-7 לאוקטובר 1985 זעזע את מוסדות העיתון. נח מוזס נהרג כאשר עמירם ניר הוריד אותו מול העיתון על ידי אוטובוס שלמרבית האירוניה אשתו של הנהג עבדה בעיתון כמזכירה .

היה סביר והגיוני שדב יודקובסקי שאומץ על ידי יהודה מוזס  וסייע לא מעט בהפיכת העיתון למוביל במדינה היה מאמץ את היורש העתידי נוני מוזס ולוקח אותו תחת חסותו כמנטור ומכשיר אותו לתפקידו היעודי. אלא שדב שבבעלותו היו רק 6% ממניות העיתון החליט להשתלט באופן מוחלט על העיתון .                      מעולם לא פקפקו במשקלו הסגולי של  דב בעיתון אלא הוא רצה שאת אותו מעמד בכיר בעיתון ירשו בני משפחתו רעייתו לאה ובתו אתי.                                   לפיכך דב הכריז שנוני מנוע מלהכנס לחדרו של אביו בעיתון.                                                                                                                                    הנהלת העיתון ומשפחת מוזס איפשרו בזמנו לדב לתגמל מדי חודש עיתונאים על הישג עיתונאי יוצא דופן . כך שנוצרה בעיתון                                              קבוצה של כ-12 עיתונאים  שדב טיפח כחסידיו .הם היו מתייצבים מדי חודש כל אחד אישית בפני דב והוא היה מעניק להם צ'ק נוסף בגובה המשכורת .              אותה חבורה התייצבה כצוק איתן למנוע מנוני מוזס את הכניסה לחדרו. בלה אלמוג למשל טענה שיש להחליף את מנעול החדר                                             ודידי מנוסי התנדב למנוע פיזית את הכניסה מנוני והועלו הצעות מופרכות ומוזרות כיצד לבצע את הדבר.

לשם קבלת החלטות מחייבות בנושא התכנסו למחרת בערב קבוצה של כ-90 עיתונאים בביתו של אריה אבנרי ברמת אפעל .                                                 אני הוזמנתי  כחבר זוטר בוועד להתכנסות המוזרה שבה ננאמו נאומים מדהימים והושמעו איומים נגד האפשרות של כניסתו של נוני לחדרו של אביו.                   בתום האמירות הנלהבות של הנוכחים להפגין נאמנות מוחלטת לדב,  ביקשתי את רשות הדיבור .כולם כנראה היו מעוניינים לשמוע                                      מה יש לחבר הוועד הזוטר להגיד.  פתחתי ואמרתי שאני לא מאמין למשמע אוזני מתייחסים לנוני נציג משפחת מוזס בעלת 94% ממניות העיתון כאויב העם ,       "האם השתגעתם".. אמרתי , הרי ממחר הוועד אמור כנציג העיתונאים לשבת מולו ולנהל משא ומתן על תנאי עבודתנו                                                           ואתם רוצים לגזול ממשפחת מוזס את העיתון ולהעניק אותו לדב יודקובסקי שאף אחד כמובן לא מזלזל בכישוריו כמרכז המערכת.                                           כמובן שהפכתי מיידית לאסון מהלך ולמצורע  וכאשר הגעתי לביתי קבלתי שיחת טלפון שלא פחות מ-5 עיתונאים                                                                   שנכחו באסיפה צלצלו לנוני וייחסו לעצמם את דברי. אלא הוא ידע בדיוק מי אמר מה.

מלחמת הירושה נמשכה זמן רב במלוא עוזה והסתיימה בכך שנוני השתלט בהדרגה על מרבית מניות העיתון. אגב, סיפור התגמול האישי לנאמני יודקובסקי         נודע לי רק כאשר סמי גרינשפן החליט להעביר את רשות הוועד אלי והעיתונאי יוחנן להב הופיע בפני וסיפר שהוא התרגל כמו כל אותה קבוצה נבחרת של עיתונאים  לחיות משתי משכורות והוא לא מסתדר עם משכורת אחת . שאלתי אותו מדוע לא ביקש מדב לעגן את התוספת החודשית בעבודה מערכתית כלשהיא. הוא הסביר לי שדב התעקש שכל אחד מאותה קבוצת עיתונאים יופיע בפניו אישית מדי חודש ויקבל את האתנן. 

בתקופת 7 הקדנציות שבהם כיהנתי כיו"ר ועד ניהלתי מאבק לא קל עם הנהלת העיתון על מנת להכניס עיתונאים נוספים להסכם הקיבוצי.                                 הגענו להישגים לא קטנים. כמו למשל  הרעיון ליזום סופישבוע ייחודיים באילת למען גיבוש העיתונאים  סופי שבוע אלו אורגנו בעזרתה של מנהלת יחסי האנוש    של העיתון חנה שחם ב-3 מחזורים לחברי המערכת .  נוני טען אז באוזני שעיתונאים לא נלהבים לבלות בצוותא אך לדעתי הוא השתכנע מאוחר יותר שצדקתי ביחס לאותם בילוים משותפים שנערכו מדי שנה במלון הרויאל ביץ באילת .  ההיכרות והבילוי המשותף של העיתונאים ובני ובנות זוגם רק יצרו אווירה של שותפות וידידות בין העיתונאים .  באותם סופי השבוע נהגנו גם לשלב  להקות ואמנים ברמה גבוהה ואפילו אירגנו ארוחת ערב מפוארת במדבר                בשילוב עם מופע של האופרה הישראלית , כאשר זוג זמרים הורד במעלית  ממרומי הצוקים של עמודי עמרם בתמנע תוך כדי זמרה  .                                       

התגמול שקיבלו העיתונאים בתקופת השגשוג של העיתון                                                    

בתחילת עבודתי בעיתון שמעתי התלחשויות מרובות של עיתונאים על כך שהמוזסים עושים כסף ואנו העיתונאים לא נהנים משגשוג העיתון                                שהושג לא מעט בזכות עמלנו. הוועד בראשותי הצליח לחתום באחד ההסכמים בעזרת ייעוצו של הכתב הכלכלי הירושלמי דב גניחובסקי                                    על סעיף שאמר שבמידה והרווח של העיתון יגדל יזכו העיתונאים גם במשכורת 14 נוסף למשכורת 13 שכבר קיבלו.                                                            לאחר מספר שנים פנה אלי נוני שאם אותו הסכם מתייחס כל שנה לשנה הקודמת הרי שהשנה לא היו רווחים ביחס לשנה הקודמת.                                     אמרתי לנוני שהוא טועה וההסכם לא מתייחס לשנה הקודמת אלא לשנה שבה נחתם ההסכם. נוני שלח אותי למנכ"ל העיתון אז יעקב כפיר                               לקרוא בצוותא את ההסכם המקורי. יעקב כפיר ראה שאכן צדקתי ולמחרת נשלחו 360 צ'קים לכל חברי המערכת בהתאם למה שנחתם בהסכם .                       כפיר עצמו התפעל מהעניין וסיפר לי שכאשר היה מנכ"ל מעריב בתקופת נמרודי הם חתמו על הסכם עם עיתונאי מעריב                                                       וכאשר עדיין לא יבשה הדיו על ההסכם אמר לו נמרודי שיחפש סעיף כלשהו להפר את ההסכם.

נוני אהב את תדמית "המיפלץ" הבלתי נגיש בעוד שלאמיתו של דבר גילה לא פעם אמפטיות מפתיעה לעיתונאים אפילו כאלו שכבר זמן רב לא היו קשורים לעיתון זכורים לי שני מקרים בהם פניתי אליו האחד מתייחס לעיתונאית בעלת טור בשם אורה שם-אור אמם של מירית שנישאה לצביקה פיק ולבן בשם יונתן שם אור.  אורה פרשה לפני שנים רבות לגימלאות ואת כספי הפיצויים שקיבלה השקיעה בתנועה פוליטית ימנית שנכשלה.                                                                     יום אחד קבלתי טלפון ממנה שהיא הגיעה לפת לחם . פניתי לנוני ואמרתי לו  שצריך לעזור לה ושהוועד יעביר לה מדי חודש 5000 שקל  ושאני מבקש שגם הוא יסייע לה . הוא דאג להעביר לה מדי חודש 5000 שקל  עד יום פטירתה. אני פניתי לחברי הוועד דאז הגר אנוש וגדעון עשת ולבושתי שניהם סירבו לסייע         לאותה עיתונאית לשעבר ואפילו איימו שידליפו לשבועון "העולם הזה"  שילדיה לא מסייעים לה כעסתי מאוד שאותם "מתקני עולם"                                       לא רק שלא מוכנים לסייע אלא עוד רוצים לגרום לה נזק משפחתי. 

מקרה נוסף היה של עיתונאי פרילאנס בשם מרסל זוהר שעזב את העיתון ואפילו התראיין בעיתון "העיר" והשמיץ אץ נוני, גם הוא צלצל אלי שנים מאוחר יותר וסיפר שאין לו מה לאכול שכן לא צבר פנסיה בשום עיתון בו עבד. גם לו עזר נוני בסכום נכבד מדי חודש וביקש ממני לא לדבר על כך .                                     הוא רצה לשמור משום מה על תדמיתו ה"מפחידה" 

עורך גראפי שהפך להיות כתב תיירות

בשנות השמונים החל התהליך הטכנולוגי המהפכני של המעבר של העיתונות המודפסת למחשב. לא היה קל לעיתונאים ולעורכים לוותר על מכונות הכתיבה  הישנות ובעיקר תהליך המעבר להדפסה ממוחשבת שהפך לא מעט פועלי דפוס למיותרים. אני עצמי נסעתי באותה תקופה לעיתון "לוס אנג'לס טיימס"            ללמוד על המעבר של העריכה הגרפית למיחשוב . 3 חודשים עברתי ממחלקה למחלקה ועורך של  כל מוסף ליווה אותי במהלך הלימודי שלי.                             מדי יום היה עורך אחר מזמין אותי למסעדה שהוא משוכנע שעדין לא הכרתי. כך שכמעט כל יום הייתי מגיע לאותה מסעדה יפאנית                                         והייתי מעמיד פנים של מופתע . המלצרים כבר הכירו אותי . התארחתי באותה תקופה אצל ידידים , עורכי הדין רות שמיר ובעלה דיק פופקין ב"בברלי הילס".       בתום התקופה הגעתי למסקנה שאין יותר צורך בכשרון אמנותי בעריכה הגראפית של העיתון אלא רק ביידע בהפעלת המחשב.                                               כאשר חזרתי ארצה העברתי את היידע שרכשתי לעוזרות שלי בעריכה גראפית  ואז  פניתי בבקשה לנוני לעבור מעריכה גראפית לכתיבה על תיירות.             שכן,  במשך כעשור הדרכתי קבוצות ישראליות בטיולים ברחבי העולם. היה לי טור בעיתון "יומנו של מדריך" שהיה מבוסס על קוריוזים שקרו לי                          במסעות עם קבוצות ישראליות . אוסף סיפורי המסעות הללו הפכו לספר שאזל מזמן מהמדפים                                                                                          מדי פעם כאשר קרתה רעידת אדמה או אסון "צ'ונאמי" התבקשתי בעיתון לאור היידע שלי כבעל תואר שני בגיאוגרפיה להסביר את הנושא לקוראים.                  כך שהבקשה שלי לכתוב על תיירות נפלה על אוזן כרויה. הפכתי למעשה לכתב תיירותי שכתב על מסעותיו ברחבי העולם                                                   בעיתון ידיעות אחרונות ,במוסף "מסלול" , בשבועון לאשה ובשבועון "פנאי פלוס" . ומאוחר יותר באתר YNET כך שהפכתי להיות כתב תיירות במשרה מלאה   . תוך כדי עבודתי כתבתי גם 4 ספרי מסעות וטיולים אחד מהם "טיולים וטיפים על אירופה" יחד עם אילן גטניו וזאת  תוך מילוי תפקידי כיו"ר ועד העיתונאים , למורת רוחה של בלה אלמוג שלא יכלה להשלים עם העובדה שעיתונאי שצמח ב"לאשה"  הפך להיות יו"ר ועד העיתונאים                                                       אך כשהיא עצמה פרשה לגימלאות היא ביקשה שדווקא אני אטפל בתהליך פרישתה.

עבודת הוועד כללה טיפול רב בבעיות שנוצרו בין עיתונאים לבין ההנהלה או בין העיתונאים לבין עצמם והטיפול בכל סכסוך כזה דרש מאמץ לא קטן                   בין המקרים הזכורים לי היה סיפור של עיתונאי בשם דוד רגב שכיסה שנים רבות את רצועת עזה בזמנו וסיכן את חיו במהלך עבודתו .                                     אשתו קיבלה תפקיד בתל אביב והוא הועבר לכיסוי משרד החינוך . יום אחד הוא מציג בפני מכתב שנכתב על ידי ערן טיפנברון שמודיע לו                                שמכיוון שפורסמה ידיעה מסוימת במעריב ולא אצלו הרי שנרשמה לו הערת אזהרה שתכנס לתיקו האישי.                                                                        פניתי מיד לטיפנברון שלא יתכן שעיתונאי שסיכן את חיו כל כך הרבה שנים בעזה ינזף בצורה כה חמורה  על העדר ידיעה כלשהיא                                        טיפנברון רמז לי שאת המכתב יזם העורך משה ורדי. נכנסתי אליו כנציג הוועד והמכתב בוטל.

מקרה אחר היה קשור לעיתונאי אריה אבנרי שהציג את עצמו כחושף שחיתויות ידוע. הוא פירסם תחקיר שעורר הדים על איש עסקים גרוזיני שקיבל לא פחות ממיליון שקל ממשרד המסחר והתעשיה על כך שהוא עמד להעביר את מפעל הטקסטיל שלו לישראל אלא שהוא נעלם .                                                            באותו היום שהכתבה פןרסמה נכנסה לנמל חיפה ספינה עם כל המכונות ליצור טקסטיל שאותם העביר אותו תעשיין לישראל.                                                  אותו תעשיין גרוזיני תבע את העיתון בסכום של מיליון שקל על  הפירסום השקרי.  העורך משה ורדי השהה מיידית את אריה אבנרי וכתב מכתב בתפוצה מערכתית  שאבנרי שקרן ולא ניתן לסמוך על האינפורמציה שהביא. אבנרי שחשך עליו עולמו פנה אלי כיו"ר הוועד שאנסה לעזור לו                                           נכנסתי לעורך משה ורדי יחד עם חברת הוועד שלי באותה תקופה דורית שריד, ואמרתי לו שהוא שגה בשני דברים . האחד שאינו יכול להשעות עיתונאי              מבלי לנקוב את משך זמן ההשעייה ובמידה והוא מעוניין לפטרו עליו לנהל מו"מ עם הועד במשך 3 חודשים על ההצדקה לפיטורין                                            ועל סכום הפיצויים המגיע לעיתונאי בהתאם להסכם  החתום עם ההנהלה. שגיאה שניה היתה בהוצאת המכתב בו כנית את אבנרי שקרן..                                 מחר הוא ינסה לראיין מנכ"ל כלשהו  והוא יגיד לו שהעורך קורא לך שקרן מדוע שאסכים לראיון. הפרשה הסתיימה בכך שאבנרי הוחזר לעבודה                     אך לא ניתן לו יותר לפרסם תחקירים. זאת בניגוד לתחקירן מוטי גילת שמעולם לא הפיל את העיתון בפרשה לא אמינה ומפוברקת.

סיפור  אחר היה קשור לעיתונאית בשם רונית ורדי שהיתה מעין "מלשנונית" שמדווחה לאתי יודקובסקי ידידתה, על השיחות במסדרון בין חברי המערכת.              כדי לפצותה החליט דב לשלוח אותה ליפן שממנה התקבלה הצעה למילגת השתלמות  למשך שנה לעיתונאי צעיר עד גיל 30 .                                       למרות שעברה את מחסום הגיל נשלחה רונית ורדי ליפן לשנה בתום אותה השנה נפטר הקיסר הירוהיטו וההכנות ללוויה נמשכו חדשים .                                  דב החליט שתישאר ביפן עד תום ההלוויה כדי לכסות את האירוע המרשים. עם חזירתה לישראל לאחר כשנה וחצי של חיים נוחים ביפן על חשבון העיתון      היה זה בתקופת האינתיפאדה . משה ורדי שהיה כבר עורך ביקש לשלוח אותה לכיסוי אחד מהפיגועים שהתרחשו באותה תקופה                                       ותשובתה היתה שזה לא מתאים  לה .   משה ורדי אמר לה "אם כך את לא מתאימה לעיתון" ופיטר אותה.                                                                          כיו"ר הוועד טיפלתי בפיצויים שהגיעו לה בהתאם להסכמים שהיו בין הוועד להנהלה.  היא נפגשה אתי ואמרה מכיוון שכה הצלחתי בלהשיג לה את הפיצויים       אולי אסדר לה תשלום גם עבור שעות נוספות שלדעתה מגיעות לה.  אמרתי לה שטיפלתי בפיצויי הפיטורין שלה מתוך עיקרון לשמור על זכויות העיתונאים         אבל מה שמגיע לה באמת היא בעיטה בישבן.  על כך שסירבה למלא את חובתה העיתונאית לאחר שהות כה ארוכה ביפן על חשבון העיתון. 

 אגב, מכל העיתונאים תומכי דב המובהקים רק אדם ברוך פרש עימו למעריב כדי להפוך את עיתון מעריב כך קיווה לידיעות אחרונות החדש                           וגם עיתונאית זוטרה בשם לאה אתגר הצטרפה, שכן שהיתה קרובה דרך בעלה לדב יודקובסקי .    דב אירגן לה במעריב שכר של כ-15000 שקל                        שהיה מכובד מאוד באותה תקופה קצרה של שליטתו של מקסוול במעריב. אלא שעם רכישתו של נמרודי את מעריב הוא הוריד לה את השכר בשליש.           כאשר רצה לעופר נמרודי להתלונן אמר לה באדישות "גברת האם יש לך לאן ללכת?" .                                                                                              אותה גברת נעלבה עמוקות והתקשרה אלי שהיא מעוניינת לחזור לידיעות אפילו עבור שכר של 5000 שקלים אלא שנוני הודיע לי שגם אם תיזחל                     על גחונה  כל הדרך מבית מעריב לידיעות אחרונות הוא לא יסכים לקבלה .

תקופת הזוהר של העיתון 

מדי שנתיים נערכו בחירות לוועד העיתונאים . שהשתתפו בהם הרבה מעל 100 עיתונאים . באחת הבחירות פיזרו גדעון עשת והגר אנוש דפים בהם נכתב שכל עיתונאי שבוחר בי בוחר למעשה את נציג ההנהלה. הם הבטיחו הרים וגבעות לחברי המערכת בעוד שאני הודעתי לחברי המערכת שאשיג את מה שניתן להשיג   מההנהלת העיתון אך לא אבטיח הבטחות סרק.  רוב מוחלט של העיתונאים בחר בי וגדעון עשת פרש ממועמדותו לוועד.                                                        יש לציין לזכותו של גדעון עשת   כאשר הודעתי בשנת 2002 שאני מסיר את מועמדותי מהבחירות לוועד הם קם בפני כל הנוכחים                                             והודה לי על כל מה שעשיתי למען חברי המערכת  במשך שנותי כיו"ר הוועד וזאת למרות חילוקי הדעות בינינו

באותה תקופה היתה שגורה האימרה בעיתונות "שמגיל 20 עד גיל 40 תורם העיתונאי לעיתון ומגיל 40 עד 60 העיתון מתחיל לתרום לו ".                                 היו מספר עיתונאים שמיצו את עצמם ונתקעו כמסמרים בלי ראש. לא ניתן היה לפטרם עקב ההסכמים עם הוועד ולהם היה עוד זמן רב עד ליציאה לפנסיה.        כך שהתחלנו לעבד בוועד תכנית פרישה מרצון שנעזרה ביידע של מומחים מבחוץ . הסכום הגבוה ביותר ניתן לעיתונאי שעבד שנים רבות                                   אך עדיין לא הגיע לגיל 57 שכן מעבר לזה היה עדיף להנהלת העיתון להמשיך את עבודתו ולשלם לו את משכורתו החודשית.                                             כאשר עמדנו לחתום על ההסכם בבית סוקולוב יחד עם ראשי האגודה. נכחנו באירוע אבנרי כנציג אגודת העיתונאים ועבדכם כיו"ר וועד ידיעות אחרונות,             נוני מוזס ייצג את ההנהלה. הוא שאל את אבנרי כמה עיתונאים לדעתו יאמצו את ההסכם ותשובתו של אבנרי היתה שכנראה 4 או 5 עיתונאים                        ישמחו לקבל את התוכנית . נוני שאל אותו אם העיתונאי החמישי יהיה אבנרי עצמו שהעמיד כמובן פני נעלב.

נוני פנה אלי ותשובתי היתה שכנראה מדובר ב-14 או ב-15 עיתונאים . זאת על סמך פניות של עיתונאים אלי להתייעצות בנושא .                                          בסופו של דבר  להפתעתו של נוני ,פרשו במסגרת ההסכם (שערכו נטו היה כמעט שווה לעשר שנות עבודה) לא פחות מ-19 עיתונאים .                                    זאב גלילי שפרש אמר שמגיע שינשקו את רגלי על ההסכם המוצלח מבחינת הפורשים. את הסכום הגבוה ביותר קיבל דב עצמון שצבר שנות עבודה רבות        וטרם הגיע לגיל 57. בין מקבלי התוכנית היה בני גבירצמן ונורית יהודאי שעבדה בדסק ואפילו אחי שפרש והמשיך לתרום לעיתון את המדור הפופולארי             "היכן הילד?". אפילו היום לאחר מותו של אחי המערכת ממשיכה לפרסם את המדור מאלפי האיורים שנותרו ברשותה כמחווה לזכרו של ג'קי.                              זיוה יריב פרשה במסגרת התכנית וקיבלה צ'ק מכובד ביותר . היא סירבה לקבל אותו ודרשה שגם שנות עבודתה בשבועון "העולם הזה" יכנסו לחישוב .              נוני אמר לה שתפנה לאורי אבנרי שיממן לה את אותם שנים. עברו כמעט שנתיים והצ'ק שכב בעיתון לא צמוד .                                                                    בעלה יורם שדה  ועורכת הדין שלה אורנה לין פנו אלי לשכנע אותה לקחת את הצ'ק שמאבד מערכו כל הזמן.                                                                         הצעתי אז גם ליהודה אטלס שעבד כסגן עורך של אהרון שמיר במוסף 7 ימים  לצאת במסגרת אותה תכנית פרישה אך הוא טען שמדי שבוע מפרסמים               פרק מספרו "והילד הזה הוא אני" וזה עוזר לו מאוד בשיווק . אמרתי לו מה יקרה אם יפסקו לפרסם את אותם קטעים.                                                             חודשים ספורים אכן הופסקו פרסומי הקטעים  ויהודה רץ אלי בבקשה להצטרף לתכנית . נוני סירב כמובן שכן העלות של תכנית הפרישה                                  עלתה הרבה  יותר מכפי שציפה.

לכל הקדנציות של הוועד  נבחרתי  ברוב מוחלט כאשר לצידי נבחרו כחברי ועד, כיהנו חיים ברוידא שהיה סגני והפך שנים מאוחר יותר לראש עיריית רעננה,         עיתונאי בית המשפט הותיק יחזקאל אדירם ,  יהודית יחזקאלי  וחבר ועד נוסף שהתחלף מדי קדנציה משמחה אהרוני ועד חיים שיבי כתב פוליטי ירושלמי

מותו של ההסכם הקיבוצי

האיש שאחראי יותר מכל להורדת הרמה של העיתונאים ולחיסול ההסכמים הקיבוציים ששלטו בזמנו בכל העיתונים והבטיחו בטחון כלכלי ושקט תעשייתי בעיתונות. היה עמוס שוקן שהקים את עיתון "חדשות" בשנת 1984 עיתון ששרד עד 1993 וגייס אליו חבורה צעירה של עיתונאים שהועסקו בחוזים אישיים .         דהיינו עיתונאים שאין למערכת שום מחוייבות כלפיהם וניתן לפטרם מהיום למחר. הדבר התאים לאותה חבורה של עיתונאים נמרצים שששו אלי קרב,            האמת העובדתית ואימות הידיעות לא תמיד עמדו לנגד עיניהם.   אגודת העיתונאים שבראשה עמד אז זאב יפת מעיתון "הארץ"                                            יצאו במלחמת חורמה נגד שוקו ויפת החליט לפנות לבית הדין לעבודה . אני כיו"ר ועד העיתונאים בידיעות אחרונות התנגדתי למהלך שנקט ,                           לדעתי נושא ההסכם הקיבוצי היה נתון למו"מ בין כל מו"ל לעיתונאיו  והפניה לבית הדין לעבודה היא בגדר יריה באקדח שיש בו כדור אחד.                               כך שאם הפסיקה תהייה  בעד חוזים אישיים ונגד ההסכמים הקיבוציים בעיתונים  הרי שיירד הכורת  על כלל העיתונאים ואמנם כך היה.                                    בית הדין לעבודה התיר קיומם של חוזים אישיים ומיד רצו כל המו"לים להעביר בפיתויים שונים את מרבית  העיתונאים שעובדים בעיתונם לבעלי חוזים אישיים .

כיו"ר ועד העיתונאים הצלחתי לשכנע את נוני מוזס שעדיף לחתום הסכם עם חמישה חברי ועד מאשר להתעסק פרטנית עם כל אחד ממאות העיתונאים               שהיו חברי מערכת. בכך הצלחתי למשוך את קיום ההסכם הקיבוצי עד ינואר 2002 ואפילו להעביר 18 עיתונאים להסכם הקיבוצי                                              במקום כל אותם עיתונאים שפרשו. ביניהם את רון ירון שהפך מאוחר יותר לעורך העיתון כל שאר המו"לים קפצו על הפסיקה כמוצאי שלל רב                             והקטינו דרסטית את  מספר העיתונאים שנותרו בהסכם הקיבוצי. הדבר גרם בין השאר להעסקתם של עיתונאים צעירים בשכר מינימום                                       ולהורדת רמת העיתונאים בכלל שכבר לא יכלו לראות בעיתונות מקצוע שילווה אותם לאורך כל חייהם המקצועיים.

מלחמת ההאזנות המוטרפת בין מעריב לידיעות אחרונות 

העידן שבו נרכש העיתון מעריב על ידי משפחת נמרודי הפך להיות תקופת החושך של העיתונות הישראלית .העיתון מעריב נרכש על ידי יעקב נמרודי                    בשנת 1992 עם מותו המסתורי של רוברט מקסוול .  מיליארדר יהודי טייקון עיתונות באנגליה ,שהתברר לאחר מותו ששדד את כספי הפנסיה של עובדי עיתוניו   נמרודי שצמח בעולם האפל של מלחמות ה"מוסד"  מינה את בנו עופר נמרודי לעורך הראשי של העיתון והביא עמו למעריב את שיטות המלחמה                       אליהם התרגל בהיותו איש מוסד באיראן. הוא  גייס כעובדים יוצאי מוסד ומכיוון שידע שבמלחמה תחרותית רגילה מול ידיעות אחרונות אין לו סיכוי                    פנה לנתיבים מושחתים שמעולם לא היום מקובלים בתחרות בין עיתונים במדינות דמוקרטיות.                                                                                        נמרודי שרכש באותה תקופה בנזיד עדשים את "הכשרת היישוב" החברה הסוכנותית שהיה בבעלותה מגרשים בכל רחבי הארץ.                                               כך שנמרודי התעשר במימדים שלא יאומנו וחיפש גם את המכובדות והוא החליט שרכישת עיתון תקנה לו גם כבוד וגם כח השפעה                                          על החיים הפוליטיים בישראל. ואכן הדבר התבצע עם רכישתו של עיתון מעריב.

לפתע החלו להופיע עמודי שער זהים כמעט בשני העיתונים. העורכים בידיעות אחרונות מרטו את שערם מי מדליף את כותרות העיתון העתידיות                          ואת התמונות בעמוד הראשון למעריב. ההנהלה פנתה אלי כראש הוועד וביקשה רשות להציב מצלמה בחדר בו נבחרות מדי יום התמונות                              לעמוד הראשון של העיתון . הסכמנו בוועד להצבת המצלמה והתברר שאין מדליף שכזה . בצילומים לא עלה שום פריט חשוד                                                 מלבד עובד בדפוס שחיטט בתיקי העיתונאים באותו החדר בהעדרם.                                                                                                                          אחד העתונאים שעבד ב"דסק " במעריב באותה תקופה סיפר לי פעם שעופר נמרודי היה מופיע מדי ערב ב"דסק" מתבונן בעמוד הראשון  שאותו                     הכינו העורכים ומציע לשנות את הכותרת הראשית לניסוח שהוא עצמו העלה ולהחליף את התמונה הראשית בתמונה שהוא הציע.                                        עורכי העיתון השתוממו מהיידע שגילה עופר , המו"ל החדש של העיתון ומהיכולת שלו  לנחש את כותרת העמוד הראשון בעיתון המתחרה                                 ולבחור בדיוק בתמונה שתופיע למחרת בידיעות אחרונות.

בקשתם הצנועה של אנשי הדסק במעריב מנמרודי שיופיע שעה לפני כן בעיתון ויציע את רעיונותיו. על ידי כך יחסך מהם עבודה כפולה                                       של שינוי העמוד הראשי של העיתון. רק אז התחיל להתברר עומק החדירה של נמרודי לנבכי העיתון המתחרה בעזרת משרד חקירות מפוקפק                           שהיה מוכן לעשות כל דבר חוקי או בלתי חוקי תמורת תשלום.                                                                                                                                 בסופו של דבר התברר שאנשיו של נמרודי התחברו למכשיר הפקס של זאב מוזס שדרש מדי יום לשלוח בפקס את צילום העמוד הראשון                                  שעומד להתפרסם למחרת . מיד עם קבלת הפקס היה ממהר עופר למערכת מעריב לשנות את העמוד הראשון  . 

המשטרה נכנסה לעבי הקורה ואז התבררה עומק השחיתות שהשתלט על עיתון "מעריב". רונאל פישר התחקירן של העיתון קיבל חדר נעול                               וחשבון הוצאות בלתי מוגבל כאשר הקשר הבלעדי שלו היה לעופר נמרודי עצמו. הוא היה מבצע תחקירים על חברות ענק ישראליות                                       מוצא אצלם עבירות מס או כשלים אחרים .ועופר היה נפגש עם מנכ"לי החברות ומציג להם פרטים מהתחקירים שעלולים להזיק מאוד לאותן חברות                   אבל במידה והחברות הללו יתחייבו לסכום פרסום גבוה במיליונים ואז יחליט נמרודי למצוא את התחקיר כלא ראוי לפרסום.     

 אותו רונאל פישר שהפך בעצמו לתעשייה עצמאית של סחטנות יחד עם הפרקליטה רות דוד ממתין כבר 8 שנים לניהול משפטו .                                              עד המדינה בעניינם של השניים , קצין משטרה שסיפק להם נתןנים על נחקרים שניתן לסחוט אותם ,כבר סיים לשבת בכלא חמש שנים                                    והשתחרר   בעוד אלו שהשתמשו בשירותיו ונתפסו "על חם" עדיין לא הסתיים משפטם. רונאל פישר עצמו בהיותו מכהן  כתחקירן הראשי של מעריב                  התראיין באותה תקופה בעיתון "העיר" אצל בירנית גורן ואמר לה מפורשות שהוא מרוויח הרבה יותר מחקירות שלא מתפרסמות                                       מאשר מאלו שהגיעו לפרסום מעל דפי העיתון . 

באותה תקופה חשתי התנגדות פנימית כראש וועד להעסקתם של עובדי מוסד לשעבר בעיתונים . הם אלו שהביאו לעיתונות מושגי לחימה והתחרות               כאילו מדובר באוייבי המדינה ולהעסקתם של משרדי חקירה מושחתים חסרי מוסר ומצפון בכך גרמו נזק רב לשני העיתונים.                                                      במהלך אותה תקופה נאלץ משה ורדי לוותר על תפקידו כעורך ואילון שליו מונה לעורך העיתון .בשנת 1996 עד שנת 1999                                                  לאחר שנים בתום מלחמת העיתונים   החליט נוני מוזס להחזיר את משה ורדי לתפקידו כעורך וביקש ממני לבדוק בצורה דיסקרטית את האפשרות            שמשה ורדי יחזור להיות עורך ראשי  ואילון יסתפק בתואר עורך בפועל. אילון אמר לי מפורשות שלמרות שיש לו חוזה לחצי שנה נוספת                                   ברגע שנוני ירמוז לו על אפשרות שכזאת   הוא יקום מיידית ויעזוב את העיתון .  קל אמנם יחסית לעיתונאי כמו אילון לקום ולעזוב כאשר מאחוריו גב כלכלי נכבד,  חברת שח"ל הרפואית שייכת למשפחתו.  ואמנם כאשר פנה אליו נוני עזב אילון באורח מיידי את העיתון.

חבריו העיתונאים של אילון נחום ברנע, שמעון שיפר, רון בן ישי ואחרים התכנסו בצוותא כיצד להגיב. נחום ברנע התקשר אלי כראש הוועד                            והודיע לי שבגלל עזיבתו של אילון את העיתון הוא החליט להמנע מכתיבה במשך תקופה.  עניתי לו שהוא יורה לעצמו ברגל. מי ידע על קיומו                          כעיתונאי המוביל במדינה כאשר היה עורך של השבועון "כותרת ראשית" בתחילת שנות השמונים.   ידיעות אחרונות נתנה לו את הבמה שהפכה אותו לעיתונאי המפורסם במדינה.    אם לא תכתוב במשך תקופה ישכחו אותך לחלוטין תוך זמן קצר.   נחום אמר שישקול את דברי ואכן לאחר מספר ימים חזר אלי                והודיע שהוא חוזר לכתוב כרגיל. כאשר קיבל את פרס ישראל לעיתונות בשנת 2006 בטקס מכובד שנערך באוניברסיטת ת"א .                                            נחום ניגש אלי ואמר שאם לא היה שומע בקולי הוא לא היה זוכה בפרס ישראל המכובד.  אגב, התברר לאחר זמן  שבתקופת אילון שליו העורך בפועל היה למעשה נחום ברנע  והוא ידע היטב שמעמדו הזה יעלם עם שובו של משה ורדי לעיתון. 

בתחילת 6 ביוני 2000 הקים נוני את אתר YNET שהוא אתר חדשות ישראלי  שהוקם כדי להתמודד עם המעבר לעיתונות דיגנטלית .                                  העורך הראשון של האתר שהפך לנצפה ביותר בזירת התקשורת הישראלית היה זאב חספר . עם תחילתו של הערוץ פניתי לנוני מוזס בבקשה                        לשלב את העיתונאים העובדים במערכת באתר החדשות החדש אך הוא אמר לי מפורשות שהוא מגייס דור עיתונאים חדש.                                                  כעבור זמן החלטתי שנוני אמנם צדק והערוץ החדשני על עיתונאיו הצעירים הצדיק בהחלט את עצמו וסגר פער שהלך והתעצם                                               בין הצעירים שמאסו בעיתונות הכתובה והעדיפו את קריאת הידיעות והחדשות בערוץ דיגיטלי מושך וקליל

השביתה הגדולה שהתמודדה עם פועלי הדפוס

כבר בתקופת מלחמות הלבנון ובתקופות האינתיפאדה השניה  ועוד הרבה לפניה התלוננו בפני ובפני הוועד צלמי העיתון על כך שעובדי הדפוס                           לא נותנים להם אפשרות לבחור את התמונות המתאימות ביותר ולערוך עריכה בתמונות כדי להבליט את הראוי בצילום .                                                          של תמונות שהצלמים סיכנו את חייהם כדי להשיגם .  כאשר פניתי לנציגי ועד פועלי הדפוס שנלחמו בכל קידום טכנולוגי של העיתון ודרשו פיצוי                     על כל מחשב מקינטוש שהוכנס לעבודה .  טענתי בפניהם שהצלמים לא יגזלו חלילה את פרנסתם אלא רק יראו לעובדי הדפוס את מה שחשוב                      להבליט בצילום ובאיזה צילום לבחור. תשובתם היתה שרק במידה וועד העיתונאים יעביר את הצלמים לההפך חלק מעובדי הדפוס                                            הם יעתרו לבקשתי. אמרתי להם שהצלמים הם עיתונאים לכל דבר. 

פועלי הדפוס נהנו אז מחוזה דמיוני שהעלה את שכרם לסכומים מוטרפים, כמעט פי שלוש ממה שקיבלו העיתונאים באותה תקופה .                                        הם היו באים לעבודה בשעה שבע בערב דופקים שעון נוכחות והולכים לנוח בחדרי מנוחה ורק בשעה 2130 כאשר קיבלו 250% על כל שעת עבודה                     הם החלו בעבודתם. לקראת סגירת העיתון היו נעלמים חלק מעובדי הדפוס והעיתונאים שעבדו במחיצתם מצאו אותם נותנים הוראות השקעה                       לברוקרים שלהם . מכוניות הפאר בחניית העיתון כולם היו שייכים לעובדי הדפוס והם איימו באלימות על כל מי שהעיר להם .                                                  יום אחד היכו עורך גראפי שהיה חולה בסרטן על כך שהעז להזיז קו בעמוד ללא דרישתם.  עובדי הדפוס לחמו על תפקידם שהלך והתפוגג                            בגלל המעבר הטכנולוגי לשיטות הדפסה מתקדמות.  הדברים הגיעו לידי אבסורד. פועלי הדפוס דרשו אספקה של סיגריות                                                   וכאשר העורך אמר להם שאינו קיוסק ושידאגו לרכוש בעצמם הם יצאו לשעת הפסקה לרכישת סיגריות ואיחרו את סגירת העיתון.                                             למחרת שאלה ההנהלה כל פועל דפוס איזה סיגריות הוא מעשן וכמה קופסאות הוא רוצה. הדרישות המוטרפות של אותם עובדים                                         שחששו שפרנסתם תעלם בהדרגה הביאו למצב שאני וועד העיתונאים פנינו להנהלה שעליה להתמודד עם הנושא                                                                 של הדרישות המוטרפות של פועלי דפוס גלעד. הוועד שלהם הציע לי בזמנו איחוד בין הוועדים כדי ליצור אפשרות לדרישות נוספות .                                          אמרתי להם מפורשות שבעוד שלנו העיתונאים חשובה הצלחת העיתון והצבתם של  אנשים מוכשרים בכל תפקיד שיתפנה .                                                   הם רוצים שפועל דפוס יפעיל עד צאתו לפנסיה מכונת דפוס שאבד עליה הכלח. הצלחת העיתון אינה חשובה כלל בעיניהם

אגב, באותה תקופה כיהן כסגן עורך בידיעות דורון גלעזר שתפקידו היה להסביר את עמדת ההנהלה לציבור. אותו דורון הוא שהפיק בצוותא עם רות יובל             שהיתה אז עורכת  מוסף "7 ימים" את סדרת הטלוויזיה המו"לים

ביוני שנת 2000 התחוללה בעיתון ידיעות אחרונות סערה גדולה  הנהלת העיתון החליטה להשבית את הדפסת העיתון בדפוס גלעד עקב הדרישות                     הבלתי אפשריות שהעמידו עובדי הדפוס לכל התהליך המתקדם של מעבר העיתון להדפסה ממוחשבת .ומאותו ערב בנין המערכת הוקף בגדרות תייל      והעיתון  הודפס במספר מקומות . עובדי הדפוס ובני משפחותיהם עברו להפגנות אלימות עד כדי שריפת משאית שהובילה את העיתונאים.

כיו"ר ועד העיתונאים ולאחר הסכמת הוועד הודעתי מפורשות שהעיתונאים תומכים במאבקו של העיתון נגד הדרישות הלא מוצדקות  של פועלי הדפוס             שנועדו לעכב את ההתקדמות הטכנולוגית של העיתון מעובדי העיתון רק ועד המינהלה הצטרף לדפוס אחרי שאלו הבטיחו לו שידאגו                                  שגם הם יקבלו את ההטבות שזוכים להם פועלי הדפוס.

רוב מוחלט של העיתונאים והעורכים התייצב מאחורי החלטתי. רק 2 עיתונאים שלחו לי מכתבים נזעמים על העמדה שנקט הוועד .                                      האחד בני ברק שניהל אז מערכת יחסים מיוחדת עם יושבת הראש של  וועד המינהלה . פועלי הדפוס נהגו להקריא את מכתבו בכל הזדמנות                         למרות שאחרי שיחה שלי עמו הוא שלח לי מכתב התנצלות והזדהות עם צעדי הוועד שתמך בהנהלה. מכתב שממנו התעלמו כמובן אנשי הדפוס .

גם ירון לונדון  כתב לי שלא ציפה שהוועד המייצג אותו יצטרף להנהלה במאבק עם פועלי הדפוס. נפגשתי איתו והצעתי לו להפגש עם עורכים ועיתונאים               שעבדו מול פועלי הדפוס וזכו להתעללות מקצועית ופיזית . הוא הרי מעולם לא עבד בעריכה או בתפקיד שחייב אותו להתמודד                                                 מול הקפריזות וההתעללות של אנשי הדפוס בעיתונאים. לזכותו של ירון שכתב לי אחרי מספר ימים שאמנם נפגש עם עורכים ועיתונאים                                     שסבלו מנחת זרועם של אנשי הדפוס והוא מזדהה עם מאבקי שלי ושל הוועד לשינוי התנהגותם של פועלי הדפוס                                                                 ולפתיחתו של העיתון לתהליך ההדפסה של הטכנולוגיות החדשות .

המאבק הובא בסופו של דבר להכרעתו של בית הדין לעבודה. שכן, פועלי הדפוס התנגדו להצעתו הנדיבה של נציג ההסתדרות גלאנוס .                                  שאיים עליהם שיפרסם את תלושי השכר הענקיים של פועלי דפוס גלעד . כך שהציבור יראה שמדובר בחבורת עובדים שמרוויחה סכומים                            שעיתונאים לא יכלו לחלום עליהם ולא בחבורת מסכנים קשי יום.

בעת ההפסקה בדיון המשפטי ירדתי אל חבורת פועלי הדפוס שיחד עם משפחותיהם, התגודדו סביבי במעגל עם שלטים וצעקות                                        אמרתי להם שהם הביאו במו ידיהם על עצמם את חורבנם המקצועי והכספי .                                                                                                                הפסיקה של בית הדין הכריעה שהחוזה המוטרף שהיה ברשותם בטל . על פועלי דפוס גלעד להשתלב  ללא סחיטה והתנגדות בטכנולוגיה ההדפסית החדשה      או לפרוש תוך קבלת פיצויים מתאימים. שנתיים מאוחר יותר כאשר בקרתי בדפוס הקיפו אותי חלק מהפועלים                                                                 ואמרו לי חבל שלא שמענו בקולך לפני תחילת המאבק. 

בשנת 2002 נשלחתי למספר שנים לניו יורק לאור בקשתי לשהות במחיצת נכדי ומשפחת בני שעבד שנים רבות כאחראי צילומי סדרות טלוויזיה ב-CBS     בשנים אלו של שהייתי בארצות הברית כתבתי מאות כתבות תיירות למוסף "מסלול" ולעיתון "ידיעות אמריקה" ולערוץ החדשות YNET                                     ערכתי טיול של חצי שנה ברחבי ארצות הברית שהוליד 70 כתבות מסע. סידרת הכתבות על 52 טיולי סופשבוע בניו יורק הפכה לספר רב תפוצה בשם                "סובב ניו יורק" בקרב רבבות המשפחות הישראליות שמתגוררות בניו יורק רבתי והציעה להפ פתרון לטיולים קצרים בסופי השבוע הארוכים                          אגב,את ההקדמה למהדורה האנגלית של הספר כתב לא אחר מאשר ראש עיריית ניו יורק באותה תקופה מייקל בלומברג            

איל קאזינו אמריקני שרמס את העיתונות החופשית בישראל

בנימין נתניהו שהרגיש רדוף על ידי העיתונות הליברלית בישראל ניסה להשיג בעלי הון יהודיים ברחבי העולם שירכשו רשתות חברתיות או עיתון שיציג את עמדותיו באופן בלעדי. הוא יצר קשר עם איל ההימורים האמריקני שלדון אדלסון ורעייתו מרים שירשה את ממלכת ההימורים שלו עם פטירתו.                      ביבי שכנע את הזוג שכל העיתונים בישראת עויינים אותו ואת דעותיו הימניות והוא מעוניין באדם שיקים עיתון מתחרה ויציג את דעותיו.                               הזוג אדלסון השתכנע ואכן הקים את ה"חינמון" שנקרא בשם " ישראל היום" העורך הראשון היה עיתונאי מוכשר בשם עמוס רגב שמרים אדלסון הכירה אותו שנים רבות  ושעבד כראש הדסק בעיתון ידיעות אחרונות . לתפקיד המו"ל מונה בחור חובש כיפה בשם אשר בהרב ולמנכ"לית מונתה ציפי קורן.                  אדלסון בעלי התקציב הבלתי מוגבל שעושרו נצבר בהפעלת בתי קאזינו ומלונות בלאס ווגאס, מאקאו וסינגפור פנה באמצעות נציגיו                                      לרכש של עיתונאים ידועים בשכר דמיוני כמו דן מרגלית והתחקירן הידוע של ידיעות אחרונות מוטי גילת.

נוני מוזס לא היה מוטרד תחילה מהמקומון היומי שחולק חינם אבל כאשר החלו עורכי העיתון בשנים הבאות  לתכנן את הוצאת מאגזין סופשבוע היה זה פגיעה ממשית בעיתון הנפוץ ביותר במדינה בידיעות אחרונות.  עצם העובדה שהאיש העומד מאחורי הוצאת העיתון שהזדהה לחלוטין באותה תקופה עם בנימין נתניהו הוא בעל תקציב בלתי מוגבל ותקציב העיתון לא מבוסס כלל על הכנסותיו . כאשר דן שלדון אדלסון בהוצאת המאגאזין נכנסה יום אחד רעייתו מרים                   כאשר היא מחזיקה במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות והודיעה לבעלה שנוני מכניס לה מתחת לחגורה.                                                               מדובר בכתבה שהתפרסמה על נהג צעיר שהתנגש בחיפה במכונית שבה נהרגו זוג הורים שהותירו 4 ילדים. בכתבה סופר שאותו נהג                                 שרשיונו נשלל ל-15 שנים ביקש לקצר את השלילה לעשור ובעקבות זאת פורסמה הכתבה על גורלם המר של הילדים שגדלו ללא הורים  .                            בטוחני שלא הכתב ולא נוני ידעו שהנהג הדורס הוא בן אחיה של מרים אדלסוןץ אך היא ראתה בכך פגיעה מכוונת בה.                                                       שלדון צלצל מיד לאשר בהרב בישראל והודיע לו להשליש את תקציב המגאזין לסופשבוע ולהוציאו מיד.

הנזק שגרם אותו מוסף לידיעות היה מדהים . מחירי המודעות בו היו פעוטים לעומת המבוקש במוסף השבועי של ידיעות אחרונות והתפוצה החינמית של העיתון גרמה לו לההפך לעיתון הנפוץ במדינה. סיפור זה נודע לי מפיו של דן רביב ששימש באותה תהקופה כעוזרו האישי של  שלדון אדלסון. .עד היום מעריכים שהשקעתם של האדלסונים בעיתון ישראל היום ובעיתון "מקור ראשון" עברה את מיליארד השקל. מעולם הם גם לא ציפו להחזר השקעה.                                זאת לעומת העיתונים הישראלים שנאבקים קשות כדי לכסות את עלויות הוצאתם לאור.