הפיגוע ברחוב בן-יהודה (22/2/1948)
הפיגוע הגדול מכולם התרחש לפני קום המדינה ברחוב בן יהודה, כאשר משוריין בריטי נהוג בידי עריקים בריטים, עמוס בחמרי נפץ התפוצץ במרכז הרחוב.
הפיצוץ אירע בשעת בוקר מוקדמת. אמי שהיתה אז בהריון עם אחותי הקטנה נורית, רצה יחפה למשמע קול הפיצוץ – שהותיר את כל חלונות הדירה שבורים – להיווכח שכולנו אכן בריאים ושלמים. הסיפורים הנוראים החלו לרוץ בין השכנים על אנשים ומכרים באותו הרחוב שהתעוררו למשמע קול המנוע של אותו משוריין וזעקו לעזרה. אך הפיצוץ שלא איחר לבוא, מוטט את מרבית בתי הרחוב וקטל עשרות רבות של גברים, נשים וטף כולל משפחות שלמות שנמו את שנתם בעת הפיצוץ.
אנחנו הילדים, התגנבנו דרך חצרות הבתים אל השרידים שנותרו מרחוב בן יהודה. אנשים עסקו בחלחלה בעבודות הפינוי וחילוץ הנפגעים. המבוגרים היו עסוקים מדי באיסוף חלקי הגופות ולא נתנו את ליבם למספר הילדים הקטנים כמונו שהסתובבו להם בין הרגלים. זיכרונות מראות ההריסות וההרוגים ליווה אותנו, ילדי השכונה המזועזעים, שנים ארוכות לאחר מכן. פיגועים נוספים כמו פיצוץ הסוכנות היהודית בעזרת מכונית תופת, או הפיגועים שערכו אנשי מחתרות האצ"ל והלח"י במטה הבולשת הבריטית, הסי.אי.די, ששכן ב"בית אולברייך" שממול לחצר הסוכנות היהודית ובמלון "קינג דיויד" הירושלמי.
פיגועים אלו יצרו משקעי חרדה לא מעטים בקרב ילדי השכונה.כאשר פרצה מלחמת השחרור, הפכו חלונות דירתנו – שפנו לרחוב – למעין מקלט שכונתי, בעזרת שקי חול שהונחו על החלונות. השכנים כולם נהגו להתכנס אצלנו בסלון הבית בעת ההפגזות הממושכות שנערכו על ידי הלגיון הערבי ותותחי הצבא המצרי שהגיעו לרמת רחל בפאתי ירושלים. אמי תרצה הייתה יהודיה מאמינה, ונהגה לעודד את השכנים שהתקבצו בדירה, שבעזרת השם הכל יסתיים בכי טוב. זאת מול המבטים קטני האמונה של השכנים החילוניים.
באחת ההפוגות שבין ההפגזות הרשתה לי אמי לצאת לשחק בחצר השכונה.בעודי יושב על גדר האבן הנמוכה, לבדי בצהרי היום, ממתין לאיזה ילד שיואילו הוריו לתת לו להצטרף אלי למשחק, לפתע נחת פגז כשהוא מותיר שובל של ענן מבלי שהתפוצץ, בחלון אחת המרפסות שמסביב לחצר.
זעקותיה של אמי נשמעו למרחקים. רק כשנוכחה אמי לדעת שמאומה לא קרה לי ושנותרתי בריא ושלם היא נרגעה. אך הסיפור הסתיים בסוף עצוב. התברר שהשכן הרווק שהתגורר בדירה שנפגעה לא שהה בבית ורק בעת הלילה נזכר אותו פגז להתפוצץ וקטע את שני רגליו של אותו דייר מסכן. 
הרבה קרובים כמו משפחת אליצור (הרשקוביץ לשעבר) הצטרפו אלינו בתקופת המצור, שכן ביתם ששכן בתל ארזה, קרוב מדי לאזור הקרבות, הפך למסוכן מדי.
בני דודי היו, תמר, אחיה שמואל (שיהפוך ברבות הימים לפרופסור ולראש החוג לפיסיקה באוניברסיטה העברית) ואורי (שיכהן כראש לשכתו העתידית של ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו וכעורך העיתון הימני "מקור ראשון" והפך לפובליציסט מחונן שיציג בעתיד את דעותיו הימניות מעל דפי העיתון "ידיעות אחרונות").
אותם בני דודים הפכו לשמחת הילדים לשכנינו הקרובים.
לאחרונה, קיבלה הבת הצעירה, ורד נועם, את פרס ישראל (2020) לתלמוד כראש החוג למקרא ותולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית.
דודי, פרופסור יהודה אליצור חוקר תנ"ך ידוע, שספרו על יהושע הפך לספר לימוד חובה בחוגי התנ"ך של אוניברסיטאות רבות, התפרסם שנים מאוחר יותר כאשר עמד בראש החוג לתנ"ך שבו למד גם ראש ממשלתנו הראשון דוד בן גוריון.
דודתי, אשתו היפהפייה רבקה אליצור 
היתה סופרת ילדים ידועה שכמעט כל צאצאי המשפחה התגאו בספרים או בשירים שהוקדשו להם עם לידתם. החל מהספרון "נעמה הנעימה", שהוקדש לבת דודתי הג'ינג'ית נעמה וכלה בשירים שנשאו שמות של ילדים נוספים.
אני לא זכיתי באיזה ספר או שיר שיוקדש לי, שכן ההצטיינות היחידה שלי באתם שנים הייתה שובבות יתר...
משום מה אחד הדברים שנותרו בזכרוני מאותה תקופה הייתה הרכילות על שכן שלנו מאז, העיתונאי עמוס איילון, שחיבר ספר על גבורתם של תושבי ירושלים בתקופת המצור, למרות שהוא עצמו נמלט מירושלים עם ההפוגה הראשונה.
אבי יצחק או אירבינג, כפי שקראו לו ידידיו וחבריו ה"אנגלו-סקסיים", עסק בשעות הלילה יחד עם מרבית התושבים הלא לוחמים של העיר בהכשרתה של "דרך בורמה", אותה דרך מפורסמת שהתגלתה במקרה על ידי 3 פלמ"חניקים. תגלית זו איפשרה את פריצת המצור של הלגיון הערבי על תושביה היהודים של ירושלים. אבי נהג להביא לביתנו כל מתנדב מחו"ל שנזדמן על דרכו, בייחוד כאלו שהגיעו מארצות הברית הוא נהג לארח אותם ולחלוק עמם את הפת הדלה שנותרה לאכילה בעת תקופת המצור על ירושלים.
אחד המתנדבים הללו היה בחור צעיר בשם אהרון פיינר ששירת כחייל מארינס במזרח הרחוק במלחמת העולם השניה.
סיפורי המלחמה שלו ריתקו אותי למדי.
הוא ומספר חיילים אמריקנים נוספים ליוו בזמנו רכבת מלאה בחיילים סיניים של צ'אן קאי שק וכתוצאה מאי הבנה, התלקחה מריבה בין החיילים האמריקנים לסינים וקומץ החיילים האמריקנים נאלצו להגן על עצמם מפני החיילים הסינים שצרו עליהם עד שתגבורת הגיעה לחלצם.
בתום המלחמה הצטרף אותו פיינר לקבוצת לוחמים יהודים אמריקנים שהתנדבו להלחם לצד מדינת ישראל במלחמת השחרור.
אך עיקר גבורתו של אותו אהרון פיינר, ששינה שמו לאהרון עדן, נודעה לי שנים מאוחר יותר, כאשר הראה לי בביתו שבסביון צילומים שלו במחיצת ג'מאל עבדול נאצר ומנהיגים ערבים מפורסמים אחרים מאותה התקופה.
אז נודע לי שה"מוסד" גייסו והוא הפך לעיתונאי אמריקני מפורסם פרו-ערבי. כתבות אוהדות לעניין הערבי התפרסמו בשמו הבדוי בעיתונות האמריקנית והוא הפך לידידם האישי של מנהיגים כמו חאפז אסאד וג'מאל עבדול נאצר.
הוא הראה לי צילומים כיצד נאצר מראה לו שהמטוסים המצרים, שהבריטים והצרפתים השמידו במהלך "מבצע סואץ" – או כפי שכונה "מבצע סיני" במקומותינו – היו מטוסי דמי בנויים מעץ.
ביתו היה מלא במזכרות מרשימות שקיבל מאותם מנהיגים ערביים שפיתחו עמו ידידות של ממש.
אלא שהקריירה שלו כמרגל נקטעה כאשר חלה בעת ששהה בדמשק וחשש שמא דיבר בעברית בעת שקדח מחום.
החשש מפני האפשרות שיזוהה כמרגל גרמה לו ול"מוסד" להפסיק את שירותו בארצות ערב.
