אמי תרצה לבית שמידט, עלתה מהעיר הסלובקית ברטיסלבה 
בהיותה בת 19, למרות רצונה להישאר שם.
אז היא היתה צמודה לחברה מילדות בחור בשם דוד.שנים רבות מאוחר יותר, אבי שעלה מארצות הברית הואיל להסכים ברוב טובו ופתיחותו המחשבתית שאני, בנו הצעיר, אקרא על שמו של אותו דוד.
סבי אסר על אמי להישאר בצ'כיה, …" המשפחה כולה תעלה יחד ואם ארוסך רוצה בך שיצטרף למסע העלייה"... אלא שאותו דוד טיפל באמו החולה ולא יכול היה להשאירה מאחור.כך אירוסיה של אמי עם אותו דוד התבטלו מאליהם.
מאוחר יותר נפטר אותו דוד ממחלה כלשהי שלא הספקתי לעמוד על טיבה.
חלק מיהודי ברטיסלבה לא קיבלו באהדה את רצון המשפחה לעלות לארץ ישראל. היו קיצונים דתיים שטרחו לתלות על כתלי המסעדה בבית החולים שהיתה בבעלותו של סבי , שהיא אינה כשרה יותר שכן בעליה "ציונים", רחמנא ליצלן! הגורל התאכזר ליהודי ברטיסלבה והקהילה הותיקה והגדולה הושמדה בשואה ודווקא משפחתי היתה אחת מהבודדות שניצלה בשלמותה, שכן עלתה כולה כבר בשנת -1929.
סבי זאב, יהודי חייכן בעל זקן עבות חי באהבה רבה עם סבתי שהייתה גאה ביותר בייחוסה כצאצאית לאדמור זצ”ל ה"חת"ם סופר", אגב, כיום, אני נדהם לחשוב שיתכן ואני מבוגר יותר מכפי שהיו סבי וסבתי בעת ילדותי. הם נראו לי אז זקנים מופלגים. אותו רב מפורסם ה"חת"ם סופר" שסבתי היתה מצאצאיו, היה אחד הרבנים החשובים ביותר בקהילת פרסבורג המרשימה, כמו שנקראה אז העיר ברטיסלבה בתקופת היותה חלק מהקיסרות ההבסבורגית.
אמי נהגה לספר לי בגאווה כיצד עמדה שעות ארוכות עם תלמידי כתתה והמתינה לקראת שיירת הסוסים והמרכבות של הקיסר פראנץ יוז'ף ירום הודו , ועם הגיעו של הקיסר לעיר, נפנפה בגאווה יחד עם חבריה לכיתה, בדגל האוסטרו-הונגרי. זה היה בהיותה בת שש לערך בעת ביקורו של הקיסר פרנץ יוז'ף ירום הודו לפני מלחמת העולם הראשונה בעיר פרסבורג.
היה אז נהוג לומר שבצ'כוסלובקיה ישנם צ'כים וסלובקים והצ'כוסלובקים היחידים באותה מדינה היו היהודים.
בקהילת ברטיסלבה היו כ-150,000 יהודים והקהילה הזו שכנה במרחק של שעה בלבד מבירת הקיסרות וינה, ונחשבה לאחת מהמתקדמות באירופה של אותה תקופה.
בשבתות היו יוצאים סבי וסבתי עם חמשת ילדיהם לטייל בגינת המצודה הענקית ששכנה מעל הרובע היהודי.
תמיד היו נוהגים סבי וסבתי להציג בפנינו הנכדים, צילומים עתיקים שהנציחו את המשפחה כולה ניצבת לפני המצודה המרשימה, כאשר כולם לבושים בבגדי טיול וסבי אוחז בגאווה במקל הליכה מהודר.
באופן כללי יש לציין שהיחסים בין יהודי העיר לתושביה הנוצרים היו תקינים למדי.
משפחתו של סבי התפרנסה בכבוד ממסעדה כשרה ששכנה בתחומי בית החולים המקומי ושירתה את החולים היהודים ששכבו בבית החולים.
אחת הטרגדיות ששימרה המשפחה שלי מזמן שהותה בברטיסלבה הייתה העובדה, 
שאחיה של אמי נפטר בהיותו בן 11, כאשר נגס בשזיף שקיבל מחולה שחפת יהודי, אל מיטתו הביא ארוחה שהוכנה במסעדתו של סבי.
סיפור עלייתה לארץ ישראל של המשפחה בשנת 1929 היה ייחודי למדי.
בעת מלחמת העולם הראשונה שירת סבי בצבא האוסטרו-הונגרי. כשנשאל בעת גיוסו למקצועו, סיפר על היותו בעל מסעדה בבית החולים המקומי – ולכן מייד מונה כקצין רפואה, למרות שלא היה לו מושג כלשהו במדיצינה…
הוא נהג לספר לי בחיוך שלכל חייל שפנה לעזרתו הוא נהג לעשות חוקן – כך שתוך זמן קצר התמעטו להפליא מספר החיילים שפנו לעזרתו... "לפחות מחוקן אף אחד לא מת"… היה אומר בחיוך.
הוא גם היה נוהג להחליק את זקנו לשני חלקים ולהצהיר, כשהוא אוחז בכל צד של הזקן, שהוא… חייב לזה וחייב לזה ובהחליקו את הזקן כולו ביחד היה אומר בתרועת ניצחון שהוא אינו משלם לאף אחד...
אותו סב עליז ,שכאמור שמו היה זאב שמידט, ביקר בעת חופשה שקיבל בעת שירותו הצבאי בצבא אחז את ידו בחוזקה ואמר: "זאב עליך להישבע שתעלה את כל משפחתך לארץ ישראל, אני רואה כיצד אלפי יהודים עולים באש"… וסבי, כאדם מאמין, החל להתכונן למלא את שבועתו.
הבן הבכור יעקב נשלח ראשון להכין את עליית המשפחה לארץ הקודש.
הוא הגיע כבר ב-1926 והחל למלא תפקידים בכירים בהגנה.
תחילה שהה בחדרה ויותר מאוחר בירושלים, שם הכין את התשתית לעליית המשפחה כולה.
אחיו משה, הצעיר ממנו בשנתיים, הפך להיות אלוף צ'כיה בהאבקות. כאשר חזר לביתו עם גביע המנצחים היכה אותו אביו על כך שהתחרות בה זכה התנהלה ביום השבת.
אותו משה הצטרף כאקרובט לקרקס שחלף בעירו ועם אותו הקרקס הגיע להופעות בעיר סלוניקי שבצפון יוון, בה היתה אז קהילה יהודית מפוארת. אלא שבאחד ההופעות פגש משה שכן יהודי מברטיסלבה וחשש שהברנש יספר לאביו שראה את בנו מופיע בקרקס בשבת. הוא החליט, על כן, להמשיך בדרכו לארץ ישראל ושילם לדייג יווני שיעבירו לחופי טורקיה.
אלא שהספינה טבעה לא הרחק מחופי כרתים. משה ניצל בנס והובא לבית החולים באי, בעיר הרקליון, שם טיפל בו לא אחר מאשר השגריר הגרמני.
מדובר בשנות העשרים, הרבה לפני שהנאצים עלו לשלטון ותושבי ברטיסלבה נחשבו כאזרחים גרמנים לכל דבר.
לאחר שהתאושש מהטביעה, רכש משה אופניים ועבר במעבורת אל חופי טורקיה באזור אפסוס, משם התחיל את מסעו הארוך באופניים לעבר ארץ ישראל.
בעת שרכב על אופניו נעצר על ידי כנופיית שודדי דרכים טורקית, שחשקו באופניו. משה הציע לראש הכנופיה הבריון להיאבק עמו ואם יצליח לנצח אותו יתירו לו להמשיך בדרכו. ראש הכנופיה נעתר להצעה והחל להיאבק במשה, שהיה כאמור מתאבק מקצועי. כמובן שניצח באותה האבקות ואכן הכנופיה עמדה בהבטחתה והחזירה למשה את אופניו ואף דאגה להעביר אותו מכנופיית שודדים אחת לשנייה כדי שיאפשרו לו להגיע בביטחה לביירות הלבנונית דרך החוף המפותל של דרום טורקיה, סוריה ולבנון.
כאשר הגיע משה לביירות הוא שלח מברק לאחיו יעקב שיבוא לפגוש אותו בטבריה.
משה המשיך לא הרחק מאצבע הגליל. שם עצר אותו ז'נדרמן (שוטר) לבנוני שדרש ממנו לתת לו את אופניו וללכת בעקבותיו לתחנת המשטרה.
אלא שלמשה היו תכניות אחרות מאשר להיעצר בתחנת משטרה לבנונית.
הוא התכופף לעבר שרשרת הגלגלים של אופניו כאילו הוא עסוק בתיקון תקלה ואז באחת הניף את האופניים והנחית אותם על ראשו של אותו שוטר שהתדרדר יחד עם האופניים במדרון התלול.
משה נמלט רגלית דרומה ונפגש לבסוף עם אחיו יעקב, שהמתין לו בבית מלון טברייני.
האחים נסעו בצוותא להכין את הדרוש להגעת המשפחה שנחתה ביפו בשנת 1929 ומשם נסעו ישר לירושלים, תחילה לדירה שכורה שנמצאה באזור רוממה של היום.
סבי וסבתי התנגדו להצעת מגורים ב"בתי אונגרין", שכונה שהיתה חרדית מדי לטעמם.
בסופו של דבר התיישבו בדירה בקומה שנייה ברח' גאולה. דירה עם מרפסת, בה נבנתה מדי שנה סוכה מדהימה , כשאנו הנכדים תמיד התפעלנו מהקישוטים היפים שהוכנו במיוחד לאותה סוכה מרשימה.
