סיפור עלייתו של אבי לפלשתינה היתה גם היא מוזרה למדי..
משפחתו של אבי נדדה מלטביה על גבי ספינת משא רוסית לארץ החלום – אמריקה.
על סיפור התיישבותם בעיר קורק שבאירלנד חלוקות הגירסאות. זו ששמעתי מאבי הייתה שהאוכל הכשר שלקחו עמם אזל ולכן ביקשו לרדת בנמל קורק – בעוד שחלק אחר של המשפחה המשיך בדרכו והגיע דווקא לאטלנטה שבג'ורג'יה ממש לפני מלחמת האזרחים, דהיינו ב-1860.
גירסה אחרת שמעתי באחד הביקורים הראשונים שלי באירלנד, במשרדו של ראש עיריית קורק, עו"ד יהודי זקן בשם ג'רלד גולדברג, שהינו בן דוד שני של אבי.
הוא סיפר שהקברניטים הרוסיים רצו להיפטר מהמטען של המהגרים היהודים ובעת הגיעם לנמל קורק הודיעו לנוסעים היהודים שהגיעו כבר לארץ החלומות אמריקה. הנה, עובדה שבמקום מדברים אנגלית. אותו ג'רלד, בהיותו נער צעיר, היה נשלח מדי יום שישי לנמל קורק כדי לאסוף משפחות יהודיות שהורדו מספינות רוסיות ולארגן להם מגורים ומזון.
על כל פנים, על העובדה שמשפחתו של אבי סבו של אבי ירדה מהספינה אין חילוקי דעות.
הם רואיינו בידי פקיד הגירה אירי ששאל אותם לשמם. כשהם אמרו לו ששמם זקס הוא אמר שאין שם כזה באירלנד ולכן מהיום והלאה שמם יהפוך לג'קסון !
המעניין הוא שלמרות שבכל אירלנד חיו כ-2500 יהודים בלבד, הרי שראשי העיר בשלושת הערים הגדולות – דבלין, בלפסט וקורק, היו יהודים.
היה לי הכבוד לאכול צהרים בדבלין עם בנו של רוברט בריסקו שכיהן שנים רבות כראש עיריית דבלין.
גם נהנתי מאוד להיפגש עם קרובי, ראש עיריית קורק, שהיה גאה בכך שגשר הכניסה לעיר קורק נקרא על שמו. ביליתי יחד עם אחי יהושע, שעות מהנות רבות במחיצתו. הוא היה אז בשנות השבעים שלו וסיפר לנו שבזמנו הוצע לו לעלות לישראל ולכהן כראש העירייה באשדוד. " איך הוא יכול", כך אמר לי, "לעזוב עיר כמו קורק שקראה גשר על שמו”...
בנה של אחותי, זאב לדרמן (שיצא לפנסיה בסוף שנות השלושים שלו אחרי שמכר "סטארט אפ" בשם "טרידיום" שהקים, בסכום אסטרונומי, לחברה אמריקנית "אורקל"), הזמין את אמו, דהיינו את אחותי שולה, לטיול ברחבי אירלנד.
הם נסעו עם בעלה פול ומשפחתו של בנה לביקור מקיף באירלנד והצליחו לאתר את ביתם העתיק של משפחתו של אבי בקורק.
תודות לספר שכתבה בת דודתנו המתגוררת באטלנטה, במדינת ג'ורג'יה בדרום ארה"ב. באותו בית עתיק, הבנוי כחלק משרשרת של בתים תואמים, התגוררה זקנה אירית שפתחה את הבית לרווחה בפניהם. הבית נמצא בשכונה הקרויה בשם "ג'ואיש טאון" למרות שמזמן כבר לא נותר בה ולו יהודי אחד לרפואה.
אפילו הסופר האירי הנודע ג'יימס ג'וייס, זוכה פרס נובל, בספרו האלמותי "יוליסס", הקדיש מקום נכבד לגיבורו הספרותי וכתב על יום אחד בחייו של מר בלום היהודי.
ג'ויס עצמו התגורר ברובע היהודי בדבלין ונתן ביטוי בספרו לחיים היהודים שהכיר בהיותו מתגורר באותה סביבה יהודית.
בעיר קורק בדרום אירלנד נותר עד היום בית כנסת יפה זכר לקהילה מפוארת שהיתה בו, אך נותרו שם רק 8 יהודים – ובימים הנוראים, יהודי קורק נוהגים לשכור יהודים נוספים מהעיר דבלין, שיבואו לקורק בתקופת החגים על מנת להשלים את המניין (ממש חברה להשכרת יהודים "רנט -א- ג'ו" Rent a Jew…).
הביקור הראשון שלי באירלנד היה בשנות השישים כשהייתי עדיין בתחילת שנות העשרים שלי. כאשר שטתי אז בספינת מעבורת מנמל האנגלי "הוליהד" לנמל דבלין תהיתי כיצד יזהו אותי קרובי משפחתי בין כל נוסעי הספינה שבילו את ליל ההפלגה בשירה ובשתיית בירה בקנקנים גדולים. להפתעתי, מייד עם רדתי מכבש הספינה ניגש אלי בחור ושאל אם אני הוא ג'ו ג'קסון מישראל.
לתמיהתי כיצד זיהה אותי מבין כל נוסעי המעבורת הוא אמר לי בנון שלאנטיות שאני היחיד מכל הנוסעים שעל מזוודתו היה מודבק שמה של חברת הספנות "צים", שאז עוד הפעילה אניות נוסעים והתחרתה במחירים עם חברת אל על הצעירה על הנוסעים מישראל לאירופה ולארצות הברית…
משפחתי האירית התחרתה על אירוחי, וזאת בעקבות מכתבים שקיבלה מאבי.
התרשמתי מאורח החיים הנינוח של קרובי היהודים באירלנד. חלקם השתייכו למשפחת ג'קסון וחלקם למשפחת וולפסון.
לשלושת האחים וולפסון היו מפעלים ליצור מזרנים ולריפוד מכוניות ומצבם הכלכלי היה שפיר.אני התארחתי אצל הבן האמצעי לואי שהתגורר בבית אחוזה יפה על שפת נחל כמעט פרטי.
נהניתי אז לפגוש לראשונה את קרובי האירים שהתכנסו יחדיו לפגוש את הקרוב הישראלי שלהם. משפחת סבו של אבי התיישבה, כאמור, בעיר קורק באירלנד.
למשפחה של אבי סבי היה מפעל ליצור מתכת שכנראה עזר להם לחיות חיים נוחים למדי אבל הרצון להצטרף לשאר המשפחה באמריקה קינן בליבם וכאשר החליטו ב-1910 להפליג לעבר ה"עולם החדש" הודיעו למשרתת הנוצרית שלהם שהיא כנראה לא תוכל להצטרף אליהם. הנערה המסכנה בחרה להתאבד בקפיצה לנהר החוצה את העיר קורק. האסון דחה את תכניות המשפחה כמעט בשנה, ורק בשנת 1911 עלתה המשפחה כולה על סיפון ה"לואיזיטניה"
, גאוות הצי האנגלי.
הלואיזיטניה היתה ספינה האחות של ה"טיטניק" הידועה ושתי הספינות החזיקו אז בשיא המהירות לספינות חוצות אוקיינוסים. הסוף של הטיטאניק – ידוע לכולם, אך גם אותה ספינה ה"לואיזיטניה" תוטבע מאוחר יותר בידי צוללת גרמנית בשנת 1915, על אלפי מלחיה ונוסעיה, באסון ימי גדול אף יותר מאסון ה"טיטניק" המפורסמת. אולם הטבעתה לא זכתה לפרסום כה רב, שכן היה זה בעת מלחמת העולם הראשונה.
מכל מקום, משפחתו של אבי היתה באותה הפלגה שיצאה בחודש פברואר מנמל ליברפול לעבר ניו יורק.
אבי היה אז ילד בן שש והותיר לי תעלומה שלקח לי שנים רבות לפצחה. אליה אחזור בסיפור (פוסט) מאוחר יותר.
משפחתו של אבי הפליגה, כאמור, בנינוחות, על גבי סיפון ה"לואיזיטניה" המפוארת, שכן היו להם די אמצעים לממן את הגירתם לארצות הברית. הקפטן של אותה אוניה הביע את פליאתו כיצד סבתי, שנראתה כמו ליידי אירית מהמעמד העליון, מצליחה לתקשר עם המהגרים היהודים שהצטופפו באוניה במחלקה השלישית. היא פשוט דיברה עימם יידיש. שפה שלא היה לו מושג צהוב על קיומה.
למשפחת אבי נחסכו התלאות של שאר המהגרים היהודים ב"אליס איילנד" בשלבי הכניסה לאמריקה. להם חיכו הקרובים האמריקנים שלקחו אותם ישירות לבית שהכינו עבורם בברוקלין . סבי וסבתי קבורים בבית קברות בקווינס. הם נפטרו כאשר אבי היה רק בן 18. הוא היה הצעיר בן ששת ילדי המשפחה. שלושת אחיותיו ושני אחיו היו גדולים ממנו בשנים לא מעטות. אלא שאבי ירש עם מות הוריו הון עצום, במימדים של שנות העשרים – כרבע מיליון דולר.
הוא השלים אז את השכלתו כרואה חשבון, עבד במפעל גדול וחי חיים עליזים של נער שעשועים רווק עד בוא המשבר הכלכלי שפקד את אמריקה ב-1929.
אבדן כסף הירושה שלו קירב אותו ליהדות שכן משפחתו היתה מתבוללת למדי. אבי יחד עם חברו הקרוב ג'סי קליב נרתמו לחידוש החיים היהודים והיו ממייסדיו של ארגון "ישראל הצעיר" שהיום מונה רבבות חברים.
באותה תקופה פגש אבי ידיד ברחובות ניו יורק שסיפר לו שברשותו סרטיפקט (אישור עלייה) לפלשתינה, שהוא אינו מתכוון להשתמש בו. אבי אמר לו שישמח לקבל את המסמך והוא מוכן לעלות לפלשתינה במקומו..
הדבר היה חריג ביותר באותה תקופה בשנת 1935, שכן יהודים מאמריקה לא נהגו אז לעלות לארץ ישראל.
אבי נמנע מלספר על תכניותיו לאחים ולאחיות שלו שמא ינסו להניא אותו מרעיון העיוועים של העלייה לפלשתינה. גם למעבידו סיפר רק ברגע האחרון וזה התנפל עליו בצעקות "שקרוב לוודאי השתגעת, אמנם איבדת את כספך", אמר לאבי, "אך עדיין יש לך עבודה מכובדת, בעוד מיליונים אחרים מובטלים ורעבים ללחם”.
אבי, בהיותו בארץ ישראל, היה נוהג לספר בחיוך שאותו בעל מפעל שהעסיק אותו, הוא זה שבסופו של דבר השתגע, כאשר המפעל שלו פשט את הרגל.
מכל מקום, כאשר הגיע אבי אירבינג (ששמו הפך בישראל ליצחק) לחופי יפו, הוא התעניין לדעת היכן נמצאים עולים דוברי אנגלית, שכן היתה זו השפה היחידה שידע.
הוא הופנה להרצליה שנוסדה באותה תקופה בידי 13 משפחות יהודיות מאוסטרליה. כאשר הגיע להרצליה אמר לו אחד היהודים שישמח להעסיק אותו בעבודה היחידה שהיתה אז, בנטיעת פרדסים ועם סיום העבודה הזמין אותו ללון אצלו בצריפו ולהצטרף אל משפחתו לארוחת ערב.
אני מניח שאבי, שהיה בתחילת שנות השלושים שלו, ואשר עסק כל חייו בעבודה משרדית, התעייף די מהר מנטיעת עצי הדר בחולות הרצליה.
הוא הלך לפי התיאור שקיבל מבעל הפרדס ונכנס לאחד הצריפים שלא היתה בו נפש חיה, אכל משהו ונרדם. למחרת כשהופיע בפרדס ליום עבודה נוסף התפלא אותו יהודי אוסטרלי מדוע אבי לא הגיע לצריפו ולא הצטרף אליהם לארוחת ערב. אבי נכנס פשוט לצריף אחר...
אלא שהאווירה החלוצית של אז ראתה בעניין משהו מובן מאליו.
אבי יצחק הפנים,שעבודה חקלאית לא נועדה בשבילו ועבר לירושלים, שם שמחו שלטונות המנדט לקלוט רואה חשבון אמריקני והפכו אותו לאחראי על התעשייה הקלה, דהיינו על בתי דפוס ומפעלי שימורים שהיו אז עיקר התעשייה ברחבי פלשתינה.
