סיפור זה מובא כאן מילה במילה מאת אחותי, שולמית:
אירוע גדול שזכור לי מתקופת ילדותי ברחוב הלל בירושלים בשנת הקמת המדינה וייסוד הכנסת ששכנה ממש ליד הבית שבו גרתי.
חברי הכנסת היו באים מתל אביב וממקומות אחרים בארץ כדי להשתתף בישיבות הכנסת .
מאחר והיה מאד קשה לנסוע בכבישים , היו חברי הכנסת לנים במלון קטן שהיה ליד הבית שלנו. לא היו אז בתי מלון מירושלים חוץ ממלון המלך דוד שבו היו גרים החיילים הבריטים שעדין היו בארץ וכך אנחנו הילדים בשכונה מצאנו תחביב חדש.
ידענו שהולדת המדינה זה אחד הדברים החשובים ביותר לעם ישראל.
ידענו שמדינה אנשים שינהלו אותה. מדינה כמו בית הספר צריכה שיהיו לה מורים ומנהל וכל מיני כללים שידריכו את האנשים וילמדו אותם איך חיים במדינה עצמאית.
מדינה צריכה שיהיה לה "כנסת"
התחביב החדש שלנו היה לאסוף חתימות של חברי הכנסת.
בכל יום לאחר הלימודים היו כולנו מתאספים בפתח המלון הקטן שבפינת הרחוב עם ספרי הזכרונות שלנו וכל אדם שנכנס למלון היינו מחתימים.
לא ידענו מי היו האנשים, אך ידענו שהם חשובים כי הם המנהיגים שלנו.
האדם שממנו הכי רצינו חתימה היה כמובן ראש הממשלה: דוד בן גוריון, אך הוא היה איש מאד עסוק ותמיד כשהגיע הגיעו איתו אנשי בטחון והם פינו לו דרך ודחפו אותנו הצידה.
דוד בן גוריון מאד אהב ילדים וראה עד כמה אנו מסורים למשימה שלנו.
הוא ראה אותנו בכל פעם שנכנס ואמר לשומרים שלו : "בפעם הבאה אעצור ואתן להם חתימות".
ובאמת כשהגיע בפעם הבאה ולמרות שהשומרים שלו ניסו להזיז אותנו ולפנות לו דרך , עצר ואמר : "הבטחתי" .
התקבצנו כולנו סביבו בהתרגשות רבה. בן גוריון עבורנו היה ממש אגדה.
הוא השם ששמענו כל הזמן עם קום המדינה.
דוד בן גוריון הביט סביבו ואמר: "מי הכי קטן כאן". אני הייתי בת שמונה אך תמיד הייתי קטנה לגילי וכך הוא חשב שאני הכי צעירה ובאצבעו הזמין אותי לגשת אליו.
כל כך התרגשתי ….
הגשתי לו את ספר הזכרונות הכחול שלי והסתכלתי בהערצה באיש עם השערות הלבנות חותם את שמו בספר הזכרונות שלי.
ואז שאל אותי דוד בן גוריון :
"ילדה מה שמך? "
ש ו ל מ י ת ג' ק ס ו ן – עניתי בהתרגשות רבה.
ואז הרים דוד בן גוריון את ראשו שהיה רכון מעל לספר הזכרונות שלי וכשהוא מנופף באצבעו אלי גער בי :
" ילדה לכי הביתה ואמרי לאביך שאנו חיים במדינה עברית ושמות כמו ג'קסון לא יהיו"
תארו לכם בן גוריון גער בי …
כל האנשים שעמדו מסביב שמעו את בן גוריון גוער בי.
פני נהיו אדומים מבושה.
בידי הקטנות משכתי את ספר הזכרונות – על החתימה לא אוותר – זחלתי בין הילדים והאנשים שעמדו כולם מסביב ורצתי הביתה כולי בוכיה ומבוישת.
" אבא" קראתי כשהגעתי הביתה,
"בן גוריון צעק עלי ואמר לי שאנחנו צריכים לשנות את השם ולמצוא שם עברי"
אבי לא התרגש ואמר לי כאשר אתחתן אז אשנה את שמי .
לקח לי כמה ימים להרגע מהחוויה המרגשת וגם כואבת אך עד היום אני שומרת את ספר הזכרונות וגאה בחתימות ובחתימתו של דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון.
