הדירה בה התגוררנו בשנותי הראשונות שכנה ברח' הלל, על אותו קטע רחוב קצר שהפריד בין מלון עדן לבניין "פרומין", ששימש אז משכנה של הכנסת הראשונה.
כל גדולי העם של המדינה העברית הצעירה ומעוררת התקווה נהגו להלוך רגלית בין חדרם במלון "עדן" לבין אותה כנסת ישנה.
אנו הקטנים, נהגנו להמתין לכל אותם מכובדים ולהחתים בפנקסנו את גדולי העם, החל מהנשיא חיים וייצמן וכלה בחברי הכנסת והשרים ובמפורסם מכולם ראש הממשלה דוד בן גוריון.
החתימות הללו הפכו למסחר סוער בין ילדי השכונה.
נהגנו להחליף בינינו מספר חתימות "פושטיות" של חברי כנסת אנונימיים בתמורה לחתימות נדירות של בן גוריון, משה שרתוק, גולדה מאיר וידוענים אחרים.
אחותי שולמית, שהייתה ילדה חמודה בעלת שתי צמות ארוכות וכובע קש שהוכן על ידי אמי עבורה בתשומת לב רבה, זכתה להצלחה הרבה ביותר.
כולם, כל החכ"ים והשרים, היו נוהגים לעצור בדרכם ולחתום את שמם בפנקסה של הילדה החמודה.
דוד בן גוריון טרח לתחקר אותה לשם משפחת הוריה, כאשר ענתה ששמה שולמית ג'קסון הוא נזף בה בחומרה שעליה לדרוש מאבי להחליף את שמו במדינה העברית החדשה מג'קסון לבן יעקב.
אחותי הנזופה והמבוהלת רצה עם הפנקס החתום בחתימת בן גוריון (השמור אצלה עד היום) ודמעות זולגות מעיניה אל הורי והתחננה שיחליפו את שם המשפחה, שכן בן גוריון אמר...
אבי אמר לה אז שכאשר תתחתן, בבוא היום, תוכל להחליף את שם משפחתה…