כאשר הייתי בגיל 9 בתום כיתה ו' הגשימה אמי חלום עתיק ורכשה דירת ענק בשכונת "טלביה".
אבי, מונה לאחר מלחמת השחרור כעובד במחלקת ה"אפוטרופוס על נכסי הנפקדים", דהיינו ממונה מטעם ממשלת ישראל על כל אותם בתי פאר בשכונות הערביות, של עשירים שנטשו את בתיהם ונמלטו.
בתפקידו הבכיר דאז, יכול היה לרכוש כל בית שהיה מעוניין בו באותן שכונות כמו טלביה ובקעה.
אך יושרו הקפדני גרם לו לאסור על אמי אפילו לחשוב על רעיון של רכישת בית באותן השכונות, שמא יעלילו עליו שניצל את תפקידו לצורך העניין.
אמי נאלצה להמתין עד שאבי עזב את השירות הממשלתי. רק אז פנתה לשתי המשפחות שהתגוררו באותו בית ברח' חובבי ציון 9 והציעה לכל אחת מהן דירה כדי שיפנו את הדירה הגדולה, שבה שתי המשפחות התגוררו בצוותא.
לאחת מאותן המשפחות נתנה אמי את דירתנו הקודמת ברח' הלל, ולמשפחה השנייה את דירת סבי וסבתתי שהתגוררו בשכונת גאולה.
הסיבה הייתה, שהורי אמי הזדקנו ונזקקו לטיפול צמוד שרק אמי היתה מסוגלת להציע להם.
כך שאחר כבוד עברנו בשעה טובה לדירה הענקית בטלביה, שבה כל בית נראה כמעט כארמון, החדרים היו ענקיים גם בגודלם ובגובהם ונפתחו לאולם כניסה גדול שבו נהגה משפחתי לחגוג את לילות הסדר המשפחתיים.
ורק תמונה נותרה בידינו מאותה דירה, שמראה כיצד עשרות מבני המשפחה כולל הילדים, חגגו יחד את ליל הסדר המיתולוגי שהונצח בתמונה.
כאשר ניסינו פעם לחשב כמה צאצאים נולדו לכל אותם נוכחים באותו אירוע הרי שלו היה מתקיים כנס דומה כיום, כנראה שמשפחתנו היתה נאלצת לשכור אולם ענק על מנת להכיל את כל יוצאי המשפחה של היום… מדובר במאות אורחים.
אלא שבצוק העיתים, לצערי, אותו קשר משפחתי הדוק לא השתמר וכיום לא הייתי מזהה במפגש מקרי ברחוב כמה מצאצאי הדודנים הישירים שלי.