כאשר נפטרה בשנות החמישים, דודתי מרגלית מסרטן והותירה 2 בנות שאחת מהן לאה היתה בת 16 והשניה רותי כבת 13 הן הפכו להיות בנות משפחה לכל דבר.
אביהם פנחס אדלר, שימש כ"שף", טבח ראשי על סיפון אניות הנוסעים "שלום" של "צים" ולא יכל לטפל בבנות בעצמו.
כך שבנות הדודה הפכו לחלק אינטגרלי של משפחתנו הקטנה.
לאה הבכורה התגייסה שנתיים לאחר מכן לגרעין נח"ל דתי ונישאה לאברהם ימיני, שהיה הבן הבכור של קיבוץ יבנה
בעוד שרותי הפכה למעין אחות בכורה שלנו, עד שגם היא עזבה את הבית לרגל שירותה הצבאי.
שכונת טלביה המרשימה הפכה אותנו לשכנים עם דמויות כמו בעל הוצאת הספרים מס, הלוא הוא ראובן מס אביו של דני מס, מפקד מחלקת הל"ה האגדתית שנספתה כולה בדרכה לגוש עציון הנצור.
פרופסור דן פטנקין והיועץ המשפטי של הממשלה ארוין שימרון שבנו דוד הינו בן דודו של ביבי ששמו קשור לשחיתות עיסקת הצוללות.
אך הדמות המרשימה באותו רחוב פסטורלי היה הוגה הדעות מרטין בובר שביתו שכן בתחילת הרחוב ובתור ילדים התפעלנו מביקורים של אישים ידועים מרחבי העולם שעלו לרגל להוגה הדעות שהתגורר ברחוב שלנו.
כמו למשל יו"ר עצרת האו"ם דאג האמרשלד שבא לכבד בביקור את שכננו מרטין בובר.
ילדי השכונה נהגו להיפגש במגרשים הפנויים הרבים שהיו ברחובות הסמוכים שכולם התמלאו כיום בבתי מגורים יוקרתיים.
אחד מידידי הקרובים היה ילד בשם דוד סעודי, ממשפחה יוצאי עיראק שלאביו היה בית מרקחת.
שעות רבות ביליתי בחברתו ובחברת כלבו הקטן מיקי.
כשובב ידוע הייתי נוהג לזנק מחלון הדירה של הורי בקומה השנייה אל זרועותיו של עץ ענק שצמח בגינה האחורית של הבית.
אלא שפעם פספסתי את הענף וצנחתי שתי קומות ישר על המדרכה המרוצפת של הגינה. כל זאת לקול מצהלות הילדים הקטנים ששיחקו באותה השעה והיו משוכנעים שמדובר בתרגיל אקרובטי יוצא דופן שנועד להרשימם.
הסיפור הסתיים למזלי ביד מגובסת.
את הוגה הדעות הידוע מרטין בובר אני זוכר בהקשר אחר , כאשר הניס אותי מחצרו עם מקל של מטאטא כשניסינו – קבוצת ילדים – לקטוף שזיפים מהעץ שצמח בחצרו המגודרת.
רק שנים רבות מאוחר יותר כאשר הייתי סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב למדתי להעריך את הגותו של שכני המלומד.
