בתקופת השירות הצבאי הציע לי חברי דני לשכור דירת גג קטנה בבית הוריו שברח' תל חי 3 קרוב מאוד לכיכר דיזנגוף.
את דירת הגג חלקתי עם יחיאל לימור שהיום משמש כפרופיסור לתקשורת, ואילו אז היה כתב צבאי בעיתון "במחנה”.
לאחרונה, לאחר 40 שנים שלא נפגשנו, הצליח אמנון פאר להפגישנו בכנס התקשורת שנערך באילת.
אמו של דן עם שלם הבהירה לי בזמנו שתפקידי יהיה לעשות רעש בלתי נסבל על מנת שכמה מהדיירים המתגוררים בדמי מפתח בבית שלה, שהגברת בנתה בזמנו בשנות השלושים, ממש במו ידיה, יחליטו לעקור משם.
נו!
כמובן שהוראה כזו הלמה מאוד את סגנון החיים שלי באותה תקופה פרועה.
מהר מאוד הפכה אותה דירת גג על המרפסת הגדולה הצמודה לה לאתר בילויים של כל הלהקות הצבאיות בתקופתנו.
נהגנו לערוך מסיבות ליליות עד השעות הקטנות של הלילה .
אנשים נהגו להירדם על הגג , עד כדי כך שיום אחד עצרני השמש של בית הספר הצמוד לבית ושאל אותי אם אני הוא זה המתגורר למעלה וכאשר השבתי בחיוב ביקש ממני שאדאג שחברי ,משתתפי מסיבות החשק לא יזרקו קונדומים משומשים מהגג לחצר בית הספר . הילדים המוצאים אותם בטוחים שמדובר בבלונים ונוהגים לנפחם בכניסה לכיתה.
אמו של דני נהגה בדירתנו כבשלה מדי יום הייתי מוצא שינויים בדירה, ראי ענק ששכן כבוד מול המיטה בחדרי התקטן מדי יום ובסופו של דבר נאלצתי להסתפק בשבר ראי שאמו הניחה בחדרי "..אתה קטן והראי הזה מספיק לך בהחלט"… פסקה האמא הרוסית הקשוחה של דני שהאשימה אותי גם בקלקול המידות של בנה יחידה שהיה ילד תמים עד שפגש בי והפך לחברי.
עד היום ,כאשר אני פוגש בותיקי הלהקות של אז, כמו אמנון נדב ששימש בזמנו כמנהל קול ישראל או מולי שפירא מגלי צה"ל הם נוהגים להזכיר לי את הימים ובעיקר הלילות הפרועים של אז.
בתקופת הצבא הפך מעמדי בנח"ל לייחודי , נהגתי להסתובב בפיקוד הנח"ל כשאני לבוש במכנסי חאקי צבאיים ועליהם סוודר בגווני ירוק שתאם את צבע המכנסיים.
מלבד תפקידי בציור תפאורות ותכניות ללהקת הנח"ל שהיתה אז בשיאה, נהגתי להעביר קורסי קישוט לבנות מגרעיני נח"ל שנשלחו לקורס מההאחזויות השונות ואחת לשנה הייתי יורד לבסיס בשבטה כדי לקשטו לקראת מסיבת ה”זברה" השנתית שאליה היו מוזמנים כל אלופי צה"ל בתום תרגיל גדול שנערך בסביבה.
מסיבת ה"זברה" הפכה למסורת בצה"ל והיתה מבוססת על מופע של להקת הנח"ל ועל זברה ענקית שהורכבה מעיתונים ובתוכה הוטמן כלבלב חמוד שנחשף מתוככי הזברה.
עלי הוטל התפקיד לקשט את האולם בו נערכה המסיבה .
התרגיל הצבאי באותו יום הסתיים מוקדם מהרגיל ומפקד הנח"ל מוליק (שמואל) אייל הציע לרמטכ"ל ולאלופים לבוא ולראות את הציורים הענקיים שהכנתי לכבוד אותה מסיבה.
כאשר להקת הגנרלים מהמטכ"ל נעה בעקבותי ומתפעלת למדי מהציורים שהכנתי אז מצא מפקד שבטה סא"ל בשם תפוחי (אפלבאום) זמן לשאול את מוליק אייל , שאמנם הציורים מרשימים אך מדוע ג’קסי לובש סוודר אזרחי. מפקד הנח"ל פנה אלי ושאל באמת מדוע? עניתי לו "כי קר לי".. מוליק אייל פנה למפקד שבטה ואמר לו ,..” שמעת תפוחי , …כי קר לו"..
מאז הפכתי לאגדה בקרב חיילי פיקוד הנח"ל שבנוכחות הרמטכ"ל הותר לי ללבוש סוודר אזרחי.
אלא שעם שחרורי מהצבא לא יכולתי להמשיך להתגורר באותה דירה בה כל מיני ארחי פרחי מזדמנים היו מגיעים לפתע ומזמינים עצמם לשינה בחברתנו.
אם כי יש לציין שזמן רב לאחר השחרור שלנו מצה"ל עוד נהגנו לאכול ארוחת בוקר מוזלת במסעדת הועד למען החייל ששכנה בכיכר דיזנגוף, פשוט כיוון שסבלנו מחיסרון כיס תמידי.
באותה תקופה החלטתי לבדוק את אפשרות הלימודים באקדמיה הירושלמית לאמנות בצלאל .
הנהלת המוסד התרשמה מהעבודות שבצעתי במהלך השירות הצבאי שלי ובעבודות הגרפיות שביצעתי עוד לפני השירות בצבא, דהיינו הציורים לספרי ילדים, האלבומים והתכניות ללהקת הנח"ל וכמובן העיתונים הצבאיים אותם ערכתי גרפית במהלך שירותי הצבאי.
הנהלת בצלאל בנתה לי תכנית לימודים מקוצרת בת כשנה וחצי.
חזרתי לירושלים ושכרתי חדר בדירת משפחה בבקעה – מה שהעליב לא מעט את הורי שהתקשו להבין כיצד זה אני שוכר דירה בעוד שלהורי דירת ענק בטלביה.
במיוחד אמי, התקשתה להשלים שאיני יותר הילד יוסי (כמו שקראה לי אמי) שגדל על ברכיהם ורוצה לעמוד ברשות עצמי.
בתקופת הלימודים בבצלאל תחת שרביטו של הצייר יוסי שטרן ואחרים התוועדתי לחיי הלילה הירושלמים שכללו את הבר של סורמאללו ואת בכחוס , מועדון לילה ירושלמי בו היו נוהגים להופיע חלק ממשפחת בנאי הירושלמים.
במהלך הלימודים קיבלתי הצעת עבודה מהעיתונאי נתן דונביץ' שהוטל עליו בעיתון הארץ להקים מוסף שבועי שהיה הראשון בישראל.
נתן דונביץ פנה אלי בעקבות התבוננות במספר גליונות שהזדמנו לידיו , שבעונים וירחונים אותם ערכתי גראפית בהיותי העורך הגראפי של הירחון במחנה נח"ל .התברר שלפני הפנייה אלי , פנו לגרפיקאי גד אולמן שהגיש אמנם הצעה נאה לעיצוב, אך בסגנון של מוסף גלריה של היום – בעוד שאני הגעתי עם קונספציה שונה לחלוטין , של מוסף שבועי בסגנון פארי מאץ' הצרפתי או לייף האמריקני. הצעתי מצאה חן בעיני נתן דונביץ ובעיקר בעיני גרשום שוקן עליו השלום שגם התרשם ממני אישית וצפה לי גדולות במסגרת עיתונו.
הם שניהם חיפשו גישה שונה ורעננה לאותו מוסף עתידי.
ישבנו אז נתן ואנוכי בחדר קטן במעלה המדרגות של עיתון "הארץ" ששכן אז ברח' מזא"ה בתל אביב.כל עיתונאי בעיתון הארץ שהזדמן למערכת היה מסוקרן לגבי העשייה שלנו. אותם עיתונאים נהגו להציץ לחדרנו המשותף ולהתעניין במהות ההכנות של אותו מוסף מדובר. נתן באבירות אופיינית היה מכיר לי כל עיתונאי ועיתונאי ועם צאתם מחדרנו היה נוהג להפליט לעברי. "אתה ודאי חושב שמדובר בעיתונאי חשוב ומפורסם ובכן דע לך שהוא כזה וכזה" וממטיר עלי סיפורי רכילות עסיסיים הקשורים באותו עיתונאי.
עם הזמן נתתי את ליבי לכך שבעצם כל עיתונאי המזדמן לחדרנו עובר "זובור" דומה. עד שיום אחד אמר לי העיתונאי יהושע שגיא .."שהוא היה נותן שנה מחיו על מנת להישאר 5 דקות לאחר שעזב את החדר , כדי לשמוע את קיתון ההשמצות שיוריד עליו נתן דונביץ"...
הגליון הראשון של מוסף הארץ שיצא היה הגליון שהוקדש לרצח קנדי שעורר בעולם העיתונות התרגשות עצומה . היה זה המוסף הראשון בעיתונות העברית עם גישה של דגש על צילומים גדולים בסגנון מיטב המגאזינים בעולם.
העבודה עם נתן דונביץ היתה מעניינת אך מלאה מתחים הוא תמיד היה בלחץ לקראת סגירת העיתון ורצה להיעזר בסגן עורך מקצועי . מועמדו היה אוהד זמורה שהיה באותה תקופה העורך של השבועון " דבר השבוע” שהעמיד כתנאי את צירופו של שמואל ברנד שעבד עמו כעורך גרפי ב"דבר השבוע" . אני לא אקבל הוראות מילד כמו ג'קסי, זאת היתה דרישתו של זמורה מנתן דונביץ .
אגב, מאוחר יותר הפכנו לידידים בנסיעת עתונאים משותפת שהוזמנו אליה.
מכל מקום אז הגיעה אלי הצעתו של נח מוזס לעבור לעיתונו תמורת שכר נכבד הרבה יותר.