הטיול הראשון באירופה שכלל גם תאונת דרכים

נסיעתי הראשונה לחו"ל היתה בתקופה בה יצאתי עם חניתה.
תכננתי טיול עם שני חברים ותיקים, האחד אורי פיש והשני יגאל קרן . הרעיון היה להשתמש ברכב מסוג דופין תוצרת רנו הצרפתית, שמכר ירושלמי שלי רכש באירופה ועבר איתה תאונה . אלא שבמקום לתקן את הרכב הוא השאיר בכיסו את הפיצוי עבור התאונה.
הברנש  סיכם אתי שתמורת תשלום תיקון הרכב ודמי החנייה במוסך – (והיה  מדובר על לא מעט חדשים) –  אוכל להשתמש באותה מכונית בעת טיולנו באירופה.
הרעיון אז נראה לי טוב למדי, שכן לפי תיאורו הנזק בתאונה שעברה המכונית היה מיזערי.

חניתה חברתי ציידה אותי בהנחיות לאור נסיונה הרב בנסיעות כחברת "להקת כרמון".
בין השאר המליצה לי על מלון "רנה " בפאריז בו נהגה להקת כרמון להתאכסן, מלון קטן הממוקם ליד שער הניצחון.

הפלגנו שלושתנו לאירופה בקיץ 1965 בספינה "נילי"  של חברת "צים"  שנראתה כמו ספינת מעפילים  בערך .
בתא הספינה היו שתי מיטות  משני צידי החדר וכיור קטן במרכז. כנוסע רביעי צירפו אלינו אדם ממוצא מרוקני שלא ידע כלל עברית,  כך שלא יכלנו כמעט לתקשר אתו.
על אותה ספינה היתה גם חבורה של בני נוער צרפתי שחזרו משהות בקיבוץ ישראלי והתפתח לי רומן קטן עם אחת הבנות הצרפתיות החמודות שהשתייכה לאותה קבוצה.
לא הייתי מודע לכך ששכני לתא ניסה לשווא לחזר אחרי אותה נערה.
לילה אחד בעודי מצחצח את שיני בכיור הקטן שבתא האוניה ראיתי לפתע בראי שאותו שכן לתא מסתער עלי עם סכין שלופה. ללא היסוס הסתובבתי באחת ותקעתי בפרצופו את כוס הזכוכית שבעזרתה שטפתי את הפה.
הברנש נדהם, הוא היה בטוח שהוא מפתיע אותי לחלוטין. הוא התחיל לצרוח "אשכירו, אשכירו!" – דהיינו הצילו! הצילו! – למשמע הצרחות התכנסו בתא הקטן שלנו מלחים מצוות הספינה.
חברי הסבירו להם שמדובר בריב על בחורה והוחלט שמסוכן מדי שאשאר באותו תא עם המוטרף המרוקני.
חברתי החדשה , הצרפתיה התנדבה מיד לארחני בתאה. כך ששארית ההפלגה עברה עלי בנעימים.

יחד עמנו בספינה היתה בחורה ישראלית שנסעה ללמוד צרפתית בקורס קיץ בפריז והיא שמחה להצטרף אלינו בנסיעה לעיר האורות. שמנו את פעמינו לכתובת המוסך המצוקמק בו חנתה המכונית "שלנו" . שם התברר לנו שהתיקון הפרוביזורי והחנייה יעלו לנו כ-800 דולר . בלענו בדי עמל את הרוק וקבענו לאסוף את המכונית הדפוקה תוך יומיים .
כאשר באנו להוציא את ה"דופין" האומללה שהיתה חסרה דופן מקדימה ונראתה כמו גרוטאה נוסעת, שילמנו לבעל המוסך את המבוקש וקבלנו "שוק" כאשר ראינו בכניסה השנייה לאותו מוסך שתי מכוניות דופין שנראו מעולה במחיר של 600 דולר כל אחת. בקיצור! אכלנו אותה! 

בלילה הראשון במרסיי החנינו את הרכב ליד הפנסיון  בו התגוררנו ולמחרת בבוקר המכונית נעלמה. חיפשנו ברחובות הסמוכים ואמנם הגנבים התיאשו מהר מהמכונית והחנו אותה ברחוב  סמוך עם כהתובת "מארד" (חארה) על שימשת החלון. התחלנו בנסיעתנו לכיוון פאריז.
המכונית הדפוקה התקלקלה חדשות לבקרים ושוטרי תנועה נהגו לעצור אותנו לעיתים די קרובות ולשחררנו לאחר הסברים מגומגמים כיצד אנו נוסעים במכונית כה דפוקה.
כאשר הגענו לפאריז היה זה בעיצומה של חופשת חודש ה"וואקאנס".
התאכסנו באותו מלון שחניתה זוגתי המליצה עליו . בעלת המלון הזקנה התמוגגה מהרעיון שהיא מאכסנת את החבר של חניתה ה"יפה", כפי שכינתה את רעייתי לעתיד.
חברי החלו לשוטט בחוצות פאריז ואני למזלי הייתי אורח מכובד של השבועון "פארי מאץ', שבזמנו הוציאו גליון מיוחד לרגל ביקורו של האפיפיור פיוס ה-13 בארץ הקודש (הם הקימו אז סניף של המערכת בבניין עיתון "במחנה” שאותו ערכתי גראפית ומדי פעם סייעתי בידם בבעיות טכניות שונות, כך שכתגמול הם הזמינו אותי לביקור במערכת העיתון בפאריז).
כאשר הגענו לעיר האורות אותם עורכי המגאזין  קיבלו אותי בידידות רבה והפקידו על אירוחי בחורה נחמדה שלוותה אותי במהלך הביקור בעיתון. המארחים אפילו סידרו לי אפשרות לתקן את המכונית הדפוקה שלנו במוסך העיתון,          שרק הוא היה פתוח בתקופת הוואקאנס (החופשה השנתית) המקודשת לצרפתים.

באחת מארוחות הצהרים המשותפות עם המלווה החמודה שלי, היא הודתה בפני שדודה היה הורג אותה לו היה יודע שהיא מארחת עיתונאי ישראלי. התברר שדודה אינו אחר מאשר השגריר המצרי בצרפת, שסידר עבודה לאחייניתו במערכת השבועון המכובד.

הנערה הישראלית שהכרנו בהפלגה לצרפת יצאה לבלות יחד עמנו בבירת צרפת והביאה עמה את חברתה לחדר , דובשנית מתוקה בשם רגולה אבל, ביתו החייכנית של התובע הראשי של ציריך שהגיעה גם היא לפאריז להשלים את ידיעת הצרפתית שלה. הרומן שהתפתח ביננו היה לוהט כל זמן ששהיתי בעיר האורות והבטחתי לה שאבוא לבקרה בציריך בהמשך הטיול.

מפאריז, עיר האורות, נסענו ללונדון במעבורת עם המכונית המקרטעת.
שם אירחה אותי בנדיבות אשתו הבלונדינית של בן דודי מרטין ג'קסון שבעלה נטש אותה משום מה. בחורה שגדלה למשפחה צרפתית באחת המושבות באפריקה וגידלה אז תינוק כבן שנה. היה לנו קשה למדי להתרגל לנסוע בצד שמאל עם המכונית המצ'וקמקת שהתלוותה אלינו.

החלטנו לשים את פעמינו עם הרכב לכיוון סקוטלנד. כאשר הגענו לעיר יורק בצפונה של אנגליה התרשמנו מהמבצר השוכן על גבעה מדושאת שבו הסתתרו יהודי העיר מפני הצלבנים שצרו עליהם (בסוף היהודים כולם נטבחו כתרגיל מוקדם לקראת שחרור ארץ הקודש מידי המוסלמים).
התברר שבעת שהותנו באזור יורק נערכו מירוצי סוסים שנתיים ובכל רחבי אזור יורק רבתי לא הצלחנו למצוא ולו "בד אנד ברקפסט" אחד לרפואה.
המשכנו בנסיעה כלפי צפון .לקראת חצות החלטנו לישון במכונית הקטנה והצפופה ועם שחר לחדש את החיפוש אחרי מקום ללון בו ללילה הבא.
השכמתי בערך בשש בבוקר, חבריי עדין נמו את שנתם. החלטתי להתחיל בנסיעה לכיוון סקוטלנד עד לעיירה הבאה.
מזג האוויר היה ערפילי וגשם טורדני ירד ללא הפסק. הגעתי למורד גבעה שבסופו הפך הכביש לגשר מעל לנהר סקוטי, שבקושי מופיע במפה.
כאשר סובבתי את ההגה המשיכה המכונית בנסיעה ישרה לכיוון הנהר והתעלמה לחלוטין מהפניית ההגה.
ראיתי את עצמי הופך לקונגלומרט בנהר סקוטי.
החלטתי שעדיף לשתוק ולא להעיר את שני חברי הרדומים, שעלולים להתעורר ישירות בעולם הבא.
אלא שרצה הגורל ואלוהים אינה לי סקוטי מסכן שיצא במכוניתו השכם בבוקר לעבודתו ולרוע מזלו הפך ל"בראקס" עבורי. הרכב של אותו מסכן שימש לי כמעצור.

התעוררתי מחוסר ההכרה בבית חולים באדינבורו כאשר אחות ממוצא סיני דוחפת את עגלת הנכים בה הייתי ישוב.

בהיותי בלונדון בטרם יציאתנו לסקוטלנד, ראיתי בטלוויזיה סרט על נהג מירוצים שהפך בעקבות תאונה לנכה ובזמן שאשתו השאירה אותו לדקות ספורות על עגלת הנכים בגן ציבורי. ילדים שובבים דחפו  את העגלה במורד הגן עד שאותו נהג נכה התהפך. הזכרון מאותו  הסרט גרם לי לנסות להתרומם אלא שהאחות הרגיעה אותי שלא אעז לקום, כי אנחנו בדרך לצילום רנטגן.
מתברר שראי המכונית נכנס בעוצמה לתוך מצחי ואני איבדתי את ההכרה בזמן התאונה.
חבריי, למזלם, לא נפצעו בתאונה.
לאחר שעברתי צילומי רנטנגן הוברר שלא שברתי עצם או נזק פיזי רציני אחר.
הרופא המליץ לי לנפוש בברייטון, אלא שלחבורת תפרנים כמונו זו היתה עצה שלא במקומה.
יצאנו מבית החולים על מנת  לקחת את חפצינו מהמכונית שנגררה למוסך כלשהו. בעל המוסך לא האמין שאנו הנוסעים של אותה מכונית הרוסה. הוא היה משוכנע שכולנו נהרגנו.
מזלנו שבאותו רכב צרפתי , תא המטען היה מלפנים וכך המזוודות שלנו בלעו במידה רבה את עוצמת הפגיעה.
בדי עמל שלפנו את חפצינו מהרכב ומכיוון שכבר לא עמד שום רכב לרשותנו , החלטנו להיפרד כל אחד לדרכו.

תוכניתי הייתה לנסוע לבקר את רגולה, החברה החדשה השוויצרית שהכרתי בפאריז. רכשתי כרטיס לרכבת סטודנטים שחלק מהנסיעה בה התבצע על פני מעבורת שחצתה בלילה את תעלת הלאמנש.
כל המעבורת היתה עמוסה בחבר'ה צעירים ועליזים. תפסתי מקום ישיבה על אחת המדרגות העליונות שהובילו אל תוך סיפון הספינה והאזנתי לנגינתה על גיטרה של נערה בלונדינית חמודה שנראתה לי משום מה הולנדית, אך בשיחה שפיתחנו מאוחר יותר, התברר שהיא גרמניה ילידת שטוטגרט, ויעדה – הביתה.
” אולי תצטרף אלי לביקור בעירי “, הציעה לי ,
אשמח לארח אותך ואחרי כמה ימים תוכל להמשיך בדרכך לציריך.
הסכמתי בהתלהבות ובאחת העצירות טילפנה הנערה להוריה והודיעה להם שהיא מצרפת אליה ידיד ישראלי. נסענו במונית מתחנת הרכבת אל בית הוריה שגרו בוילה חמודה בפרבר של שטוטגרט.

הוריה קיבלו את פני בסבר פנים יפות והראו לי את חדרי בקומה העליונה וביקשו ממני לרדת עוד כשעה כדי לסעוד בחברתם ארוחת ערב.
במהלך הארוחה התחיל אבי הנערה להסביר לי ש"הישראלים הם עם אחר אבל היהודים בתקופה ההיטלראית תפסו את כל הג'ובים בגרמניה וזה גרם לו להתגייס ולהיות בסופה של המלחמה אוברשטורם פיהרר ב-ס.ס ."
קמתי מהשולחן בתדהמה ואמרתי לבני המשפחה שאני לא מוכן לשהות זמן נוסף בחברת קצין ס.ס שאולי חיסל מישהו מבני משפחתי!
הנערה פרצה בבכי וטענה שמעולם לא שמעה את אביה מדבר על אותה תקופה.
הסברתי לה שאין לי שום דבר נגדה, היא נולדה שנים רבות אחרי המלחמה, אך היא לא יכולה לצפות ממני להתגורר בבית של קצין ס.ס. ושאני מבקש ממנה שתהיה נחמדה ותראה לי היכן אמצא בעיר בית סטודנטים או אכסניה כלשהיא. נפרדתי ממנה כשהיא ממררת בבכי.

המשכתי את נסיעתי לעבר ציריך ונפגשתי עם חברתי רגולה שקיבלה אותי בשמחה. אך בעוד שבפאריז היא הפגינה שחרור מיני, בציריך היא נרתעה מכל חיבוק מוגזם.

המשכתי משוויץ את מסעי לכיוון איטליה, שכן, כרטיס החזרה שלי לארץ היה מנאפולי. סכום הכסף שעמד לרשותי כמעט אזל ונאלצתי לתכנן את ההוצאות שלי בזהירות מירבית.
נותר בידיי ביום האחרון סכום של כעשרים דולר בלבד, סכום שהיה צריך להספיק לי עד ההגעה לספינה "נילי" בדרכה לישראל.

נכנסתי לסעוד את ליבי במסעדה נפוליטנית ובדקתי בזהירות שהזמנתי לא תחרוג מסכום הכסף שנותר ברשותי.
בתפריט היה כתוב "פרוטה" (פירות) 300 לירטות.
הוגש לי מגש מלא בפירות עסיסיים שזללתי בהתלהבות. אלא שבתום הארוחה הוברר לי שכל פרי שנגסתי עלה 300 לירטות, כך שנאלצתי להיגרר עם מזוודתי רגלית עד הנמל לאחר שלא נותר לי כסף לנסיעה במונית…