להגיע לפאריז עיר האורות היא היתה חלום לכל ישראלי שגדל בארץ בתקופת הידידות הבלתי נתנת לערעור בין ישראל הצעירה לצרפתים שהעניקו לה מטוסים, שעזרו לישראל להתגבר על מדינות ערב שנהנו ממיטב הטכנולוגיה הסובייטית.
אפילו הנשק הסופי להישרדות ישראל בג'ונגל המקיף אותה הוענק לנו בעזרת הידע והמדע הצרפתי.
אך רומן האהבה לא הסתכם במישור הצבאי בלבד.
השאנסונים הצרפתיים הפכו לנכסי צאן ברזל של האמנות הישראלית, החל מיוסי בנאי עם שירי ג'ורג ברסאנס ואייב מונטאן וכלה בלהקות הצבאיות ובלהקת התרנגולים שאימצו את שירי ה"פרר זאק" כל אמן ישראלי שכיבד את עצמו נסע להתבשם מאווירתה ותרבותה של צרפת בכלל ושל פאריז בפרט. שארל אזאנבור ואדית פיאף היו מהאמנים הכי נחשבים בישראל הצעירה.
פאריז הפכה יעד לכל מטייל ישראל שהעז בהקצבה של 100 דולר לצאת לחו"ל ובמיוחד לבירת צרפת.
גם לי כסטודנט צעיר היתה משימה לבלות בפאריז. אשתי ז"ל חניתה ששלטה בצרפתית, הופיעה כשנה במועדון "אולימפיה" בפאריז במסגרת היותה הסולנית של להקת כרמון.
חניתה המליצה לי על מלון קטן "רנה הוטל" ששכן ליד שער הנצחון ונוהל בידי זקנה צרפתיה שהתפעלה מהעובדה שאני בן זוגה של חניתה היפה.
זה היה ביקורי הראשון בפאריז הרומנטית והסתובבתי כסהרורי בין שכיות החמדה של פאריז מהשאנז אליזה ועד מגדל אייפל ובכל המוזיאונים הראוים לביקור.
כעורך גרפי בזמנו של שבועון לאשה ועיתון במחנה, היה לי הכבוד לעזור לצוות של המגאזין "פארי מאץ'" שהוציא גליון מיוחד לרגל ביקור האפיפיור בשעתו בישראל. כתגמול הבטיחו לי עורכים בשבועון הנפוץ הזה אירוח בעיתון. ואכן עם הגיעי לפאריז הצמידו לי נערה שתלווה אותי בעת שהותי בעיר.
אחרי מספר ימים אמרה לי הנערה שהיא היתה אמורה לשנוא אותי כישראלי שכן היא בת אחיו של השגריר המצרי בפאריז שסידר לה עבודת קיץ בשבועון הצרפתי. היה זה אחרי מלחמת ששת הימים ולנערה מצרית היה קשה לעכל הכרות עם ישראלי.
מאז אותו ביקור ראשון הייתי עשרות פעמים בעיר האורות לרוב כמדריך של קבוצות ישראליות, שבדרך כלל התלווה אליו לכל הסיורים מדריך פאריזאי מקומי. בטיולים אלו נהגנו בין השאר לפקוד מועדני לילה כמו ה"לידו" או" מולין רוז" ולהינות משייט לילי כולל ארוחת ערב על נהר הסיין, ה"בוטמוש" המפורסם.
אך הביקור ממנו נהנתי יותר מכל היה עם צביה זוגתי, כאשר החלפנו את דירתנו במגדל ברמת גן עם זוג יהודי צרפתי שהתגורר בדירה מרווחת ב"לה ריפובליק". אותו זוג שהה בזמנו בישראל כמתנדבים בקיבוץ. כך שלפתע הפכנו לשבועיים לפאריזאים, החיים חיי יומיום בעיר האורות ונהנים מהיצע התרבות הבלתי נדלה של העיר.
למרות שהתקופה היתה בחורף, זכינו לראות את פאריז על הארמונות שלה, אתרי התיירות, הפסלים והאנדרטות שלה מכוסות בשלג.
רחוב מושלג בפריז
הצטרפתי מספר פעמים לטיולים רגלים של מספר שעות בחברת מדריך צרפתי. הסיורים היו מחכימים למדי ונערכו לפי נושאים: למשל, "פאריז בתקופת הנאצים" – סיור בתקופה החשוכה של העיר, בו למדתי על המקומות בהם רצחו הגרמנים אנשי מחתרת צרפתים וטייסים מבעלות הברית שנמלטו ממחנות שבויים, ואפילו על מידת שיתוף הפעולה של הצרפתים בתקופת הכיבוש הגרמני.
עוד למדתי באותו סיור כי ביתו של הברון רוטישילד שימש מעון לנציג הנאצי של הכיבוש. בתום המלחמה פגש רוטשילד את הנאצי ואמר לו שהוא משוכנע שכל חשובי פאריז נמנעו מלהתארח בביתו בתקופת הכיבוש. אך אותו נאצי ענה לו שכולם הופיעו ונהנו ממיטב המשקאות שנותרו בארמונו של רוטשילד.
הנושא של טיול רגלי אחר היה "פאריז בתקופת המהפכה הצרפתית", בין השאר למקום שבו עמדה הגילטיונה בה נערפה מרי אנטואנט.
סיור רגלי מעניין אחר היה במונטמארט. במקומות המגורים בהם חיו אמנים כמו ואן גוך, טולוז לוטרק, רנואר, סוטין, פיקאסו ורבים נוספים, שחלקם – המאושרים שבהם – קיבלו מקום מגורים באכסניה לאמנים מטעם עיריית פאריז. סיור זה העניק לנו את אחת החוויות המרנינות של הבילוי בפאריז, ערב ב"שאנסיונרה" האחרונה שנותרה בפאריז ובה מבלים ערב של שירת שאנסונים עם זמרים וזמרות כולל שתיית יין מקומי.
