הייתי העורך הגרפי של מוסף הארץ, שעורכו היה נתן דונביץ. המוסף עורר גלים בעיצובו הבלתי שיגרתי בעיתונות .
הגישה המגאזינית במוסף של אז זכתה לחיקויים בעיתונם נוספים .
בעקבות הוצאתו של המוסף החדשני הגיע שמעי לאזניו של נח מוזס והוא שלח אלי את מזכירתו דאז , דבורה נמיר.
הצעתו היתה כזו שאי אפשר לסרב לה: השכר היה יותר מכפול ממה שקבלתי באותה תקופה במוסף הארץ.
נעתרתי כמובן להצעת העבודה, למרות שנודע לי שגרשום שוקן זעם על נתן דונביץ שנתן לי ללכת.
מכל מקום הגדרת התפקיד שלי היתה מפוצלת: חצי שבוע היה עלי לעמול כעורך הגראפי של שבועון "לאשה" וחציו השני כעורך גראפי של מוספים בידיעות אחרונות.
אחי יהושע החל באותה תקופה לצייר את מדורו הנצחי לילדים "היכן הנעלם?" ותפקידו היה גם לשמש כגרפיקאי במוסף 7 ימים שנוסד באותה תקופה.
עבודתי בשבועון "לאשה" באותה תקופה, שאת הלוגו שלו עיצבתי (ואשר נותר עד היום בעיצוב זה שלי), הפגישה אותי עם העורך דוד קרסיק, אדם לא קל שאני הסתדרתי אתו טוב למדי.
שתי הכתבות הראשיות של העיתון היו שושנה שגב וברוריה אבידן בריר שנישואיה הכושלים למשורר דוד אבידן (ששימש בזמנו כמו דן מרגלית כסגן עורך של שבועון לאשה) הפכו לסאגה נמשכת.
כאשר המגיהים של השבועון שהיו נשארים לעבוד גם בשעות אחה"צ הם היו מספרים סיפורים של אלף לילה ולילה על מעשים שהיה מבצע אותו משורר חדשני באשתו הצעירה דאז…
שושנה שגב היתה אשה בעלת אישיות מרשימה שהתגוררה אז בעין כרם בירושלים וניהלה חיים בוהמים .
אלא שאת מותה מצאה במהלך כתבה שערכה עבור השבועון.
היא נסעה יחד עם צלם עיתונות ידידי, בחור בשם גיורא רוכמן שאליהם הצטרפו ידידה של גיורא וחבר של אותה שושנה.
איתרע המזל ושושנה שגב ישבה מאחורי הנהג גיורא במכונית פתוחה ומשאית שהגיחה ממול ערפה באמצעות ארגז המשאית את ראשיהם של גיורא ושושנה.
אסון נוראי שהותיר אז את ברוריה ככתבת יחידה בעיתון.
רק בהמשך השנים הצלחתי כיו"ר ועד העיתונאים להעביר מספר רב של עיתונאיות בשבועון למעמד של חברות בהסכם הקיבוצי. עיתונאיות כדליה בן ארי, ציפורה רומן, נעמי לבנון ,ליאורה בונה ורבות נוספות הפכו לחברות מן המנין באיגוד העתונאים של ידיעות אחרונות ונהנו מכל ההטבות שהצלחנו אז בתקופת השיא של העיתון לקבל מהמו"ל נח מוזס ומבנו נוני שירש אותו לאחר מותו הטראגי.
