בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, התבקשתי על ידי חבר ללימודים באוניברסיטה יגאל ברזילי ששימש כסגן ראש עיריית הרצליה, לערוך חוברת על תכנונה העתידי של הרצליה.
לחומר צורפה מפה בעלת ערך שהציגה את הקרקעות העומדות בפני הפשרה בעתיד.
בעזרת חבר עו"ד הוצאתי בטאבו את רשימת בעלי הקרקעות והצלחתי אחרי עמל רב להשיג את מספרי הטלפונים של חלק מאותם אנשים.
צלצלתי אליהם והצעתי להם לרכוש את הקרקע, שכן, חלקם כבר התיאשו מקבלת פיצוי כלשהו על אותן חלקות קרקע חקלאית שהוחזקו על ידם במשך עשרות שנים.
בסופו של דבר. הגעתי למשפחה בחולון שרצו למכור 35 דונמים שהיו ברשותם תמורת סכום הקרוב למיליון דולר.
מדובר בשנות השבעים. את 35 הדונם חלקנו הוועד הנבחר לכל אחד מ-35 החברים הרשומים.
לפתע קבלתי טלפון מעתונאי בשם יגאל לביב שעבד אז בשבועון "העולם הזה" ודרש ממני להכניס אותו לרשימת בעלי הקרקע. אמרתי לו שלצערי לא נותרו חלקות. היו 35 נרשמים וכל אחד מהם קיבל את חלקתו, ובזמנו אפילו חפשתי בנרות מעוניינים נוספים.
"אם כך אפוצץ לך את העניין" אמר לי אותו לביב.
מכיוון שידידי אלי תבור שימש באותה תקופה כעורך השבועון המתין אותו יגאל לביב עד לאחת הנסיעות של אלי תבור לחו"ל, ואז הכניס בשער השבועון תמונה של יוסף נבו שהיה אז ראש עיריית הרצליה.
הכותרת של השבועון היתה שאותו נבו, ראש עירייה, דאג להעשיר קבוצה של עיתונאים וקציני צבא.
יוסף נבו המסכן לא ידע מאומה על הרכישה והצהיר שכל עוד הוא יהיה ראש עיר, לא תקום אותה שכונה .
וכך אמנם היה.
ראשי העיר התחלפו והמגרש הגדול נותר עשרות שנים בתוך תחומי הרצליה, על קוציו ודרדריו. בתקופת כהונתו של ראש העירייה, אלי לנדאו הוא היה מוכן להתגמש כדרכו תמורת 50% מהשטח.
רק לאחרונה נודע לי שבעזרת המכללה הבינתחומית הגובלת בשטח יבוא למקום גואל ובעלי הקרקע יקבלו פיצוי ראוי בדירות.
חבל רק שלי לא נותרה חלקה במקום שכן לפני שנים נאלצתי למכור את חלקי כדי לרכוש דירת גג בעמק הברכה, בת"א .
