באחד מביקורי הראשונים בברצלונה בתקופת הקיץ נאלצתי לכתת את רגלי מבית מלון אחד למשנהו עד שהצלחתי למצוא מקום להניח בו את ראשי.
היה זה באכסניה משפחתית קטנה, בה מעל למיטתי היה תלוי פסל עץ גדול של ישו הצלוב. כך שכאשר יצאתי מתחנת הרכבת במרסיי, לקראת ההפלגה חזרה לישראל על הספינה נילי, אמרתי לעצמי שאשתכן במלון הראשון הסמוך לתחנה שכן מדובר בלילה אחד בלבד לפני מועד ההפלגה חזרה לישראל.
במלון מול תחנת הרכבת, לא היו חדרים פנויים וכבר ראיתי בעיני רוחי שאני הולך לעבור את סאת הייסורים שעברתי בברצלונה עד שאמצא חדר פנוי.
היה זה בשעת בוקר מוקדמת. החשיכה עדין כיסתה את העיר. ולפתע ראיתי במורד הרחוב שלט מואר "אלברגו" דהיינו , מלון. אליו שמתי פעמי כאשר אני גורר את מזוודתי,אז עדין לא היו גלגלים למזוודות ..
בכניסה ישבה זקנה צרפתיה והושיטה לי מפתח תמורת סכום השווה ל-50 דולר לערך בפרנקים צרפתיים.
לשאלתי אם המחיר כולל "פטיט דה ז'ינף" דהיינו ארוחת בוקר היא השיבה לי שלא כי עכשיו חל חודש ראמאדאן.
הייתי בטוח שלא הבנתי אותה כיאות וטיפסתי לחדר ששכן בקומה השלישית.
השעה היתה בערך חמש לפנות בוקר ואני החלטתי לכבס את חולצתי כדי שתספיק להתייבש, כשלפתע שמעתי צרחות איומות.
דמויות בערי ירדן יום לפני כניסת כוחותינו. החיוך נמחק למחרת היום.
(מלחמת ששת הימים)
יצאתי לחדר המדרגות, עמד שם נער צעיר וצעק לעברי בערבית… "שוף"!… (יעני, תראה!) הוא הצביע לעבר דלת פתוחה של חדר, שמישהו קרע בעזרת סכין את כל כלי המיטה וערימה של נוצות לבנות התעופפה באוויר.
חזרתי לחדרי ותהיתי לאיזה מין בית מלון הזדמנתי.
לקראת שמונה בבוקר החלטתי ללכת לסוכנות "צים" כדי לבדוק את כרטיס העליה שלי לספינה למחרת.
כאשר ירדתי במדרגות המלון התברר לי שהכניסה למלון הפכה לבית קפה מזרחי כאשר ערבים מוסלמים, רובם אלג'יראים, יושבים על דרגשים משחקים שש בש ומעשנים נרגילות.
משולחן דוכן הקבלה נעלמה הזקנה ובמקומה ישב בחור ערבי שתלה בי מבטים נזעמים, הוא ידע לפי הדרכון שאני ישראלי.
שמתי פעמי למשרדי צים במרסיי.
הפקיד היה מאוד קואופרטיבי והתעניין לדעת היכן אני מתאכסן. כאשר אמרתי את שם המלון הוא קפץ ממקומו כנשוך נחש. השתגעת! זה בתוככי הרובע המוסלמי של מרסיי אפילו המשטרה הצרפתית חוששת להכנס לשם בלילה.
הוא ישר ארגן לי חדר במלון נורמלי ואני הלכתי להוציא את חפצי מאותו מלון מפחיד.
כאשר חזרתי אל המלון הפכה כבר המדרכה לפני הכניסה לבית קפה ערבי צפוף, כך שנאלצתי לפלס דרך בינות לשחקני השש-בש ומעשני הנרגילות. עליתי לחדר לקחת את חפצי ופניתי לברנש הערבי שישב בקבלה וניסיתי לקבל ממנו החזר עבור החדר שלא אשתמש בו. הוא אמר שרק בערב תופיע הזקנה שקיבלה ממני את התשלום.
לאור העובדה שתושבי הקפה החלו להתעניין בדו שיח שבינינו החלטתי לוותר על הכסף ולעבור למלון שהזמין לי הפקיד במשרד צים.
כך שאת הרפתקאתי ברובע המוסלמי של מרסיי סיימתי בשלום.
