גן העדן האחרון של האדם הלבן, שנגמר כבר מזמן

ביקורי הראשון בדרום אפריקה היה בשלהי שנות השבעים.

למען האמת תכננתי טיול יחד עם חברי דן עם שלם לדרום אמריקה אך הצעתה של בעלת הגלריה עמליה ארבל לנסוע עמה לדרום אפריקה כאיש יחסי ציבור לתערוכת ענק של ציירים ישראלים שהיא תכננה, וכללה לא פחות מ-127 עבודות אמנות קסמה לי.
לדבריה של עמליה ארבל, אם נשקיע שלושתנו, היא, עו"ד אילן לפידות שהצטרף כמשקיע לפרוייקט ואנוכי – כל אחד שליש – בעלויות התערוכה, הרי שהרווחים הצפויים יאפשרו לי לממן טיול ממצה בדרום אמריקה מבלי לדאוג למימון הטיול.
התפתתי לעניין וסכמתי עם דני חברי שיצטרף אלי בדרום אפריקה לאחר כחודש ויחד עמו אמשיך לטיול המשותף בדרום אמריקה.

דרך אילן לפידות היתה לי הכרות קודמת עם משפחת קפלן אחת המשפחות היהודיות העשירות בדרום אפריקה שהזמינו אותי להתארח אצלם בביתם הענקי ביוהנסבורג. גם היה לי הכבוד להתיידד עם סגן הרמטכ"ל הדרום אפריקני מייג'ור גנרל ובסטר שהגיע לישראל בתקופת המלחמה שניהל הצבא הדרום אפריקני באנגולה .. פואד ידידי, הלוא הוא השר בנימין בן אליעזר הוא שהכיר בינינו, הוא ידע על תוכניותי לנסוע לדרום אפריקה וכך נוצרה ביני לבין אותו גנרל ידידות שהלכה והעמיקה מאחר וסעדנו מספר פעמים ארוחות ערב משותפות ולפני חזירתו לארצו הענקית לו ספר אלבומי יוקרתי על ישראל.

עם נחיתנו בנמל התעופה ביוהנסבורג המתין לי נהג שחור לבוש מדים של משפחת קפלן ומסר לי מכתב שבו נאמר שהמשפחה שוהה בבית הקיץ שלהם בקייפטאון ורק בשבוע הבא הם יחזרו לביתם שביוהנסבורג ובינתיים ביתם עומד לרשותי. הגענו אל ארמון המשפחה שהיה ממוקם על שטח של אחוזה שלמה. בבית היתה בריכת שחיה אולימפית ושני מגרשי טניס. בית ענקי עם עשרות חדרים המוקף בחומה גבוהה. שני תריסרים של משרתים עמדו במעין מסדר לכבודי וחיכו שאתן להם הוראות. אמרתי להם שימשיכו בפעולות הרגילות שלהם.
עמליה ארבל מיד קפצה על ה"מציאה" והתנחלה גם היא באחוזה המשפחתית למרות שכלל לא הכירו את הגברת.
בני המשפחה עזרו לי רבות, העמידו לרשותי את הלימוזינה עם הנהג ואפילו סידרו לי את האולם בבית הכנסת היוקרתי של שכונתם "אוקספורד שול" כמקום שישכן את תערוכת הציורים הישראלית העתידית, שכן, שום גלריה בעיר לא היתה גדולה מספיק לתערוכה כה גדולה.

דרך משפחת קפלן יצרתי הכרויות רבות עם יהודים מכובדים מקומיים שיצאו מעורם לארחנו.
בין השאר הזמנני בעל בית חרושת גדול לתאורה לבקר במפעל ולהתארח לארוחת צהרים. באתי עם הלימוזינה ובקשתי מהנהג יעקב שהיה איש נחמד ואינטלגנטי שיצטרף אלי לארוחה. כאשר פגשנו בפתח המפעל את בעל המקום הוא כמעט התעלף. לצערי אמר, הנהג השחור אינו יכול לסעוד אתנו אבל שאתן לו פתק למסעדת הפועלים של המפעל. כאשר חזרתי לרכב התנצלתי לפני הנהג שהשים עצמו כישן, שאני בא ממדינה שבא אין הפליה בין לבנים ושחורים ושאני מצטער על אי הנעימות. הוא הרגיע אותי שלא נעלב – הוא רגיל ליחס הזה.
מכל מקום באותה תקופה הגיעה לדרום אפריקה גם להקת המחול "בת דור" ותערוכת הציורים  והופעת הלהקה עוררו עניין רב.
סיכמתי עם יוסף פרנקל וברי סבירסקי מנהלי הלהקה שנציג את הההופעות של הלהקה ואת תערוכת הציורים כחודש תרבות ישראלי ובכל מקום שאני אופיע בתקשורת אאזכר גם את להקת המחול ולהיפך ואכן ההתעניינות היתה רבה.

באחד הראיונות שאל אותי המראיין מה דעתי על דרום אפריקה ואמרתי למקרופון משפט שעורר לא מעט סערות, ש"מדובר בגן העדן האחרון שנותר לאדם הלבן אבל קרוב לודאי שלא ימשך לנצח" (THE LAST PARADISE OF THE WHITE MAN BUT IT IS NOT GOING TO LAST FOREVER)…
היה זה בשנות השבעים בתקופת השיא של האפרטהייד.

בהכנות לתערוכה נאלצנו להשקיע הון תועפות. החל ממיסגור של 127 התמונות וכלה בקייטרינג להאבסת המכובדים שהוזמנו לתערוכה.
ראש עיריית יוהנסבורג היהודי בשם נאפי באותה התקופה נתן את חסותו ביחד עם הגנרל ובסטר שהיה סלבס אמיתי, שכן הופיע מדי ערב בטלוויזיה גם כדובר הצבא והסביר לצופים את מצב הלחימה באנגולה שבה לחמו גם שכירי חרב קובנים, זאת במהלך נסיונו של פידל קאסטרו לייצא את המהפכה הקובנית לאפריקה השחורה.
השגריר הישראלי משה אונא, צלצל אלי מדוע לא בקשתי את חסותו, הסברתי לו שאם הייתי פונה אליו לפני שזכינו לפרסום הרב, קרוב לודאי שהוא היה מסרב לתת את חסותו, אך הוא בהחלט מוזמן כאורח לפתיחה.

פתיחת התערוכה היתה האירוע המדובר ביותר ביוהנסבורג באותו שבוע.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה רולס רויסים ונשים אלגנטיות כמו באותה פתיחה.אלא שכלכלית התערוכה היתה כשלון פיננאסי..
האורחים היו בטוחים שמדובר באירוע תרבותי ישראלי ולא בתערוכת אמנות מסחרית שנועדה למכור יצירות אמנות. למעט שני ציורים שנמכרו, הכל נותר על הקירות.
גייסתי מספר ידידות וידידים מקומיים שהחלו לעזור לנו בשיווק הציורים. אחד הרוכשים היה יהודי אמיד, בעל חברת "אמפיסל" שהתלבט בין שתי יצירות יקרות של פרנל (הצייר פרנקל) וביקש לקחת אותם כדי להתרשם מהם על קירות ביתו. אני נסעתי באותו הזמן לקייפטאון על מנת להכין את הקרקע לתערוכה נוספת בעיר היפהפיה הזו. כאשר חזרתי ליוהנסבורג המתינה לי ידידתי מורין קייזן שהיתה נשואה לרופא שיניים ועבדה בזמנו כדיילת באל על.
היא בישרה לי בשמחה שאותו בעל "אמפיסל" החליט לרכוש את שתי העבודות ועל ידי כך עול החובות שלי יקטן בהתאם.

לתדהמתה של מורין טענה עמליה כאשר פגשנו אותנו שהוא החליט להחזיר את התמונות, זאת בעוד מורין עצמה ראתה את הברנש מוסר את הצ'ק לעמליה עצמה.
זה היה התמרור הראשון לכך שאותה ידידה בעלת הגלריה, עמליה ארבל היא נוכלת לא קטנה ותעשה כל דבר על מנת להגדיל את רווחיה על חשבון שותפיה ולא תבחול בשום אמצעי.

מכל מקום, השהייה בדרום אפריקה לא הניבה את התוצאות הכלכליות הרצויות וכאשר חברי דני הגיע אלי כדי להמשיך בטיול משותף לעבר דרום אמריקה, נאלצתי לדחות את פניו מחוסר יכולת להתנתק מהתערוכה של הציורים הישראלים.
יחד עם זאת צברתי לא מעט חוויות.

משפחת קפלן שאירחה אותי ברוחב לב הופתעו לראות שהגנרל שהיה אישיות מפורסמת ביותר באותה עת, מגיע כמעט כל יום לביתם במכונית השרד שלו על מנת לקחת אותי לסיורים שונים. הקפלנים פנו אלי שהם מאוד מעוניינים להזמין את הגנרל לארוחת ערב. מעמדם יגדל לאין שיעור בקרב מתפללי בית הכנסת שלהם אם יוודע שהגנרל נמנה על מכריהם. שכן, יהודי דרום אפריקה היו אמידים ועשירים אך גנרלים לא נמנו בדרך כלל על באי ביתם.
הגנרל הסכים ברצון והארוחה הוזמנה במסעדה המפוארת ביותר ביוהנסבורג ה"טרי שיף" שהיתה ממוקמת במלון קרלטון היוקרתי.
המסעדה נסגרה עבור אותה מסיבה פרטית.
כעשרים ושמונה אורחים הוזמנו לאותה ארוחה כאשר לגנרל ולרעייתו הצטרפה בתו שהיתה מלכת היופי של דרום אפריקה יחד עם בעלה שהיה רופא שיניים יהודי.
ההזמנות נשלחו על שמי וכל אחת מהנשים קיבלה בקבוק בושם "שאנל 5" והגברים קופסת סיגרים "קוהיבה" כאשר מודפס על השי באותיות זהב שמדובר במתנת המארח יוסף ג'קסון,
"אני בכלל לא ידעתי שאני כזה"…

מכל מקום בתום הארוחה שנמשכה עד חצות, היה הגנרל כמעט שיכור ואז עלינו למועדון הלילה של המלון בקומה ה-54 ותכנית הבידור של אותו מועדון הוקדשה כולה לאורחי המסיבה הפרטית שלנו.
הקפלנים חילקו תשרים נדיבים לכל המלצרים, הם שמחו להצטלם עם משפחתו של הגנרל והוא הדגיש בפני שזה הערב המאושר בחיו.
אולי אדי האלכוהול עזרו לו להצהיר זאת. הוא היה משוכנע שאני המארח הנדיב ומאז עד שובי לישראל הוא היה בלחץ אטומי לגמול לי על אותו אירוע כשמדי מספר ימים היה מציע לי להצטרף אליו לכל מיני מועדונים אקסלוסיביים של הקצונה הבכירה המקומית. אך הדבר לא נראה לו מספיק, עד שיום אחד הופיע עם רעיון קוסם.

הוא משמש כמפקד כבוד של רג'ימנט (גדוד) סקוטי ובשבוע הבא יערך מסדר שנתי של אותו הגדוד והוא מציע לי לעמוד לצידו על במת הכבוד כדי לקבל את המצעד.
כך מצאתי את עצמי עומד בחברת הגנרל על במת הכבוד ומצדיע לגדוד סקוטי שלם שבראשו צעדו נגני חמת חלילים. רק אז הרגיש גנרל ובסטר שהצליח לגמול לי כיאות.

באותה תקופה נערכה במרתף של אותו מלון קרלטון תערוכה על רופאי אליל משבט זולו בחסות אוניברסיטת יוהנסבורג ובה הוצגו מימצאים מעניינים כמו מקרים בהם קיללו רופאי אליל אנשים מבני שבטם ואלה אכן מתו ללא סיבה רפואית נראית לעין.
כדי לגוון את התערוכה הציבו בתערוכה שתי מכשפות משבט זולו שישבו על הרצפה ברגלים משוכלות ובעזרת עצמות של אצבעות מתים ניבאו למבקרים את העתיד.
נגשתי עם ידידתי מורין לאחת מהם וזו – לאחר שהטילה את העצמות על הרצפה – החלה למלמל שאני מארץ רחוקה ושיש לי באותה ארץ אשה ושני ילדים ושאחד מהם חולה ואשתי, אימם, זקוקה לי.
הייתי די המום, מהיכן ניחשה אותה מכשפה שאני מארץ רחוקה, שאינני נשוי לאותה מורין שהתלוותה אלי אלא לחניתה שבמרחקים.

צלצלתי ארצה ואכן בני הקטן רן היה חולה אך חניתה אשתי לא ראתה צורך להטריד אותי בבעיה ממרחקים .