עולם מלא בארץ אחת

הביקורים התכופים שערכתי בדרום היבשת האפריקנית לרוב כאורח של משרד או לשכת התיירות שלהם. גרמו לי להתאהב בארץ הענקית הזו על נופיה המדהימים והמיגוון של בעלי חיים שהיא מציעה למבקרים בה .

אי אפשר גם להתעלם מהמהפכות הפוליטיות שעברה משלטון האפרטהייד הנורא לשלטון של רוב השחורים כיום במדינה העשירה שמושכת אליה מהגרי עבודה מכל רחבי אפריקה .

באחד הביקורים שערכתי במרחבי דרום אפריקה נלווה אלי מטעם "סאטור" (משרד התיירות הדרום אפריקני) ברנש מקומי עם נטיות עליזות. נסענו לקצהו של מדבר קלהרי ולא הבנו במיוחד לאן גוררים אותי יחד עם עיתונאי נוסף מעיתון הארץ. בסופו של דבר הגענו אל שפת הים במערב ושם נדפו ריחות איומים, התברר שבסמיכות שוכן מפעל ענק לשימורי דגים ולשימורי צדפות שריחו נודף למרחקים.
רק כאשר הגענו אל צוקי החוף התבררה  לנו מטרת בואנו. 
על משטח סלעי ענק התגודדו רבבות ציפורים לבנות ענקיות בשם "גאנט" שמדי פעם ניסתה אחת מהן להתרומם אל על, אלא שמשקלם הכביד ורק אחרי ריצה מאומצת הצליחו להמריא.
הנחיתה שלהם היתה מסובכת גם היא והציפורים הללו נמרחו לעיתים על הקרקע ונעצרו רק כאשר נתקלו בחברותיהן המתגודדות יחדיו.

על צוק סמוך התגודדו אלפי ציפורי קומורנים שחורות,
נראה היה שההיבדלות של הציפורים משני הצבעים באה להציג בפנינו העיתונאים הזרים שגם בטבע ישנה הפרדה גזעית בין לבנים ושחורים.

מכל מקום זה היה מרתק למדי לראות את שתי קבוצות של מושבות הציפורים שומרות על ההפרדה ביניהן.
אותו עיתונאי ישראלי שהתלווה אלי כאשר עשינו "צ'ק אאוט" מהמלון שאל אותי אולי  נותרו לי ראנדים (המטבע המקומית).
הנחתי את ארנקי לרגע על דלפק המלון וחיטטתי בכיסי כדי לשלוף עבורו את הראנדים החסרים לו.

באותו רגע הגיע הנהג שאמור היה לקחתנו לפגישה עם שר התיירות בפרטוריה.כך שבלי משים הותרתי את תיק הצד שלי על הדלפק ובו היו כ-900 דולר, מסמכים שונים כולל הדרכון הישראלי שלי ואפילו כרטיס ה CARD GREEN האמריקני שהיה ברשותי , המקנה לאוחז בו זכות לעבוד בארצות הברית ושלב הכנה לקבלת אזרחות אמריקנית בעתיד.

רק כאשר היינו בדרכנו לפגישה עם שר התיירות הדרום אפריקני חדרה להכרתי ההיעלמות של תיק הצד על מסמכיו וסכום הכסף הנכבד שהיה בו.

בהגיענו לפרטוריה צלצלתי למלון ואכן אמרו שמצאו את התיק וישלחו אותו לדוכן של חברת התעופה SAA הדרום אפריקנית.
אך בהגיענו לשדה התעופה לקראת הטיסה בחזרה ישראל התברר שהתיק על הדרכון והכסף נעלם והייתי צריך בזריזות לארגן לי תעודת מסע כדי שאוכל לעלות על הטיסה לישראל.

בהזדמנות אחרת בעת ביקור בדרום אפריקה צילמתי יחד עם במאי הטלוויזיה הישראלית איתן אורן סרט ארוך שנחלק ל-3 חלקים ונסב על אספקטים שונים של החיים בדרום אפריקה שהיתה עדין באותה תקופה נתונה לשלטון האפרטהייד. הסרט שהוקרן מספר פעמים רב בערוץ 8 נסב על אספקטים שונים של הארץ הענקית שיש בה עולם מלא החל ממיגוון עולם החי ואתרי הספארי של דרום אפריקה וכלה בסיפור התושבים והעימות שאז היה צפוי בין השחורים ללבנים.

הסרט היה מעניין למדי אך איתן אורן השמאלני גרם לי דפיקות לב לא מעטות כאשר ניסה בהחבא לראיין כל הזמן תושבים שחורים ממורמרים, כשהסרט עצמו היה ממומן על ידי השלטון המקומי
בין החוויות שעברנו במסעות שצילמנו ברחבי המדינה היתה נסיעה ברכבת ה"רובו-רייל". רכבת מדהימה שבה כל נוסע מקבל כחצי קרון המעוצב כחדר במלון של 5 כוכבים ולכל תא שכזה צמודה דיילת אישית שעומדת עליו לשרתו.
קרון המסעדה המפואר נראה כהעתק של רכבת ה"אוריינט אקספרס" המפורסמת, בנוסף לכך קרון הבר של הרכבת, קירותיו עשויים זכוכית שקופה ותוך כדי לגימת קוקטיילים ניתן לצפות בעדרי החיות הנעים במרחבי הסוואנה האפריקנית.
המסע המעניין נמשך כשלושה ימים ולנו היה קשה מאוד להיפרד ממנעמי הרכבת המעוצבת כרכבת קיטור עתיקה אך מצויידת במיטב הטכנולוגיה.
בין השאר במהלך החודש בו צילמנו את הסרט, הוטסנו למחנה ספארי יוקרתי בשם "פינדה".

הטייס שהגיע במטוס קל נדהם למראה כמות ציוד הצילום שהבאנו אתנו ולמראה שבעת האנשים שהמתינו לו, הוא קיטר שהמטוס לא יוכל להתרומם עם כל המשקל שלנו ושל הציוד. ואכן גלגלי המטוס בעת ההמראה ממש נגעו בצמרות העצים. רגע חרדה נוסף היה כאשר עמדנו לנחות בשדה התעופה בעיר דרבן והטייס חשש מאוד שרוחות צד, שנשבו בחדווה מהאוקיינוס, יטיחו את המטוס אל צמרות העצים בסמיכות לשדה התעופה.

להפתעת כל העולם בתום משטר האפרטהייד עבר השלטון לרוב האפריקני ללא שפיכות דמים תודות לאישיותו הדגולה של נלסון מנדלה שלמרות שישב 27 שנים בכלא האפריקני לא הפך לשוחר נקמות באנשי שלטון האפרטהייד אלא מחק את העבר לטובת עתיד טוב יותר לכולם..

הביקור האחרון שערכתי באותה ארץ היה כשנה לערך לאחר מעבר השלטון מהלבנים לשחורים. להפתעתי בארוחת הצהרים שנערכה במשרד "סאטור", הלוא היא לשכת התיירות הדרום אפריקנית, נכחו למעלה מעשרים הפקידים הלבנים של המשרד שהכרתי את חלקם בביקורים קודמים. רק המנהל היה כבר שחור.
אחרי הארוחה לחש באוזני אותו מנהל שחור עור שוודאי אני מתפלא שנותרו כל אותם פקידים לבנים. בביקורך הבא, הבטיח לי הברנש, תמצא 27 פקידים שחורים ורק לבן אחד.

ביקורי האחרון בדרום אפריקה היה לפני כשלוש שנים במחיצת בת זוגתי צביה, הפלגנו בספינת קרוזים מגנואה לעבר קייפטאון בהפלגה מסביב למערב אפריקה שכללה ביקורים במרוקו, סנגאל, ונמיביה תוך חציית קו המשווה ובמהלך ההפלגה התיידדנו בין השאר עם זוג יהודים דרום אפריקאי מקייפטאון, שילדיו מתגוררים בישראל.
אותו זוג נחמד שגר בוילה מפוארת ונהג בקייפטאון במרצדס, הבהיר לי שהיו מאוד רוצים להתגורר בישראל אלא שגם אם ימכרו את כל רכושם זה לא יספיק לרכישת דירה קטנה ליד ילדיהם ברעננה.
בקייפטאון שכרנו רכב וטיילנו כשבועיים ברחבי המדינה היפהפיה, בין השאר במפרץ הויט שבו אכלנו במסעדה שהשלט עליה טען ש"יותר טריים מהדגים שהם מגישים עדין שוחים באוקיינוס".
ביקרנו גם בכף התקווה הטובה ונסענו לאורך "דרך הגנים" היפהפיה עד לעיר דרבן ומשם טסנו לעבר מפלי ויקטוריה ולמסע ציד מרשים בבופטצ’ואנה, בחברת עדר פילים ולהקת אריות שנחו לאחר ארוחה דשנה.