הביקור הבא שלנו היה בסין ב-1994 בתקופה שהתיירות אליה רק התחילה.
שהינו בעיר גווילין ושטנו בסירות על נהר ליי המתפתל עם נופים דמיוניים של הרים המזדקרים מכל עבר, שבזמנו ראיתי אותם בציורים סינים וחשבתי שמדובר בנוף דמיוני.
סין היתה אז עדיין ענייה למדי, נחילים של אלפי זוגות אופניים נעו ברחובות בכל שעות היממה.
התושבים לבשו את אותם בגדי מאו הידועים לשימצה .

משפצים את חיילי החרס בשיאן
ביקרנו גם בשיאן, מקום בו איתר במקרה איכר סיני שחפר באר את אוצר חיילי הטרה קוטה, אותם עשרת אלפים חיילי חרס שנוצקו בדמות חיילים אמיתיים ונועדו לשמור על הקיסר במסעו לעולם הבא.
לו היה מקבל אותו איכר דולר מכל תייר שמזדמן למקום והוא נהג אז ללחוץ את ידי המבקרים הוא היה הופך למיליארדר. בזמן ביקורנו הראשון במקום, הכל היה עדיין פרימטיבי ורק אוהל כיסה את החיילים שנחשפו, אגב הם היו החיילים עצמם היו צבעוניים, אלא שברגע שנחשפו אחרי אלפיים שנה לאור השמש, הצבעים התחמצנו והם חזרו לצבע החרס האורגינלי שלהם.
אחרי שנים, שהיתי שוב בשיאן, ואז המקום הפך לאתר מדהים ביופיו ואחד המכניסים לאוצר הסיני.
ההתניידות שלנו אז מאתר לאתר בסין היתה בטיסה במטוסי טופולוב מיושנים ובאחת הטיסות היו קבוצה של ערבים, שכנראה היו בהשתלמות חבלה.
הצוות סירב להעלותם לטיסה וראש הקבוצה פנה דווקא אלי שאשכנע את הטייס להטיסם על המזוודות שלהם שנראו כנושאי כלי נשק,הסברתי לטייס שכנראה מדובר בקבוצה של מחבלים, והוא החליט להותיר אותם במקום.
הם בוודאי חיפשו אותי לאחר מכן…
המשכנו לעבר החומה הסינית לעבר העיר בייג'ינג שם ליוותה אותנו מדריכה מקומית, בקרנו בכיכר טיאנימאן שאלתי את המדריכה המלווה מה קרה לאותו סטודנט מפורסם שנעמד לפני טנק, להפתעתי תשובתה היתה שחבל שהטנק לא דרס אותו, שכן לדעתה סין לא יכולה להרשות לעצמה דמוקרטיה בסגנון אמריקני הוריה, כך סיפרה, חיו בתקופת צ'אן קאי שק.
השחיתות היתה נוראית, אלפים גוועו ברעב בגלל שלטון של גנרלים מושחתים.
סין, היא אמרה, לא יכולה להרשות לעצמה דמוקרטיה היא זקוקה לשלטון חזק שיתפעל את המדינה הענקית ושיפרנס את האוכלוסיה הענקית…
אפשר היה להבין את טיעונה בהשוואה להודו בה מתים מרעב מיליונים בעוד שבסין אתה כמעט ולא נתקל בקבצנים או ברעבים.