ביקורי הבא בהודו היה כבר בשנות התשעים של המאה שעברה, כמדריך קבוצה ישראלית בת כ-40 איש במסע בן 35 יום במזרח הרחוק.
לביקור בהודו הוקצו כ-10 ימים והוא כלל בין השאר את בומביי (מומבאיי), ניו דלהי, את ארמון הטאג' מאהל היפהפה והעיר הנטושה פאטפור סיקרי, שבה רצו לקראתנו קבוצת ילדים עירומים והציעו לנו לזנק מחומת העיר אל השלולית העכורה של מי המדמנה בתעלה המקיפה את חומות העיר.
אלא שלא היתה לי שום תשוקה לממן התאבדויות של נערים הודים. אך החבורה הזו זינקה בהתלהבות מבלי להמתין להסכמתי בקפיצת ראש אל מימי התעלה הדלוחים שהקיפה את החומות של אותה עיר מדהימה שנבנתה על ידי קיסר המוגולים, במקום בו פגש את הקדוש הזקן שהתנבא לקיסר, שאשתו חשוכת הבנים תלד לו בן בכור.
אלא שרק אחרי שהעיר נבנתה התברר שאין בה מספיק מים כדי לפרנס את תושביה והעיר ננטשה כיום נותרו בתי וארמונות העיר כאטרקציה לתיירים.
תמיד דאגתי להזהיר את נוסעי מפני נתינת חפץ או מטבע כלשהו להמוני הקבצנים הילדים שנהגו להקיף את האוטובוס ולהושיט יד בתחינה. ילדים וילדות רזים עד להחריד בני 4-5 החזיקו על ידיהם את אחיהם הינוקא שלעיתים הוטל בו מום כדי לפתוח את ליבו וכיסו של התייר המזדמן, נשמתך היתה יוצאת לקראת המסכנים – אלא ברגע שהיית מעניק מטבע או סוכריה לאחד מהם ומיד היה צובא עליך המון אדם בתקיפות הולכת וגוברת.
ההתרשמות שלי מאוצרות האמנות והמבנים המופלאים בתת היבשת ההודית נפגמה לחלוטין מהעובדה שכל יציאה לשטח התלוותה בלווי קבצנים מושטי יד.
אילוסטרציה: כלב תועה בהודו
קשה להתפעל מיצירות של עם שלא מצליח להתגבר על הדרישה האלמנטרית לסיפוק צרכי מזון לאוכלוסיה המסכנה שלו. במדינה שמשקיעה מיליארדים באנרגיה גרעינית ובבניית פצצות אטום ובתכנית שאפתנית לחקר החלל לא מתפנים לפתור את הבעיה היסודית שלהם כיצד להאכיל את מאות מליוני הרעבים ברחובות כלכותה ובחוצות ווראנסי.
באחד השווקים ההודים הצפופים כמדומני בעיר וורנאסי על גדות נהר הגנגס, הובלתי את הקבוצה בתוככי השוק המקומי. בדרך עברנו ליד כלב שנראה כמצורע שנבח בהיסטריה על הזרים שהולכים בתוככי הטריטוריה שלו.
אחד המטיילים שלי בקבוצה היה זוג "יקים" מנהריה שנהג להשתרך עם מסרטה כבדה וחצובה ולהנציח את המראות החולפים. (מאוחר יותר, הסתבר לי, זה עזר לו לממן את הוצאות הטיול, כשהוא התפרנס מהרצאות שהעניק לקהל מאזינים בנהריה ובחיפה על מסעותיו ברחביי העולם).
אחי ג'קי, שהוא שובב לא קטן, התכופף לפתע ואחז מאחור בקרסוליו של אותו ברנש נושא החצובה, תוך שהוא משמיע קולות של נביחה. הברנש נדהם וזינק בבהלה, תוך כדי שהוא שומט את החצובה.
הוא היה משוכנע שאותו כלב מצורע שנתקלנו בו קודם לכן, נשך אותו בסימטה של השוק ההודי המטונף.
אלא שכמו באימרה… "כל כלב בא יומו"… גם אחי זכה שיצחקו למשבתו. אבל על זה בסיפור הבא…
