אחת ההתנסיות שלי בתופעה של בזבוז כמויות אוכל כמו במלונות לאס וגאס או בספינות הקרוזים ברחבי העולם, היתה בעת ביקור במזרח אפריקה.
ישראל השוחרת לאתרי נופש ולחוויות חדשות לבקרים גילתה בזמנו את חופיה של קניה. יזם ישראלי בשם יהודה לוי התקשר בזמנו עם איש עסקים מקומי ממוצא הודי שהקים כפר נופש על חופיה הקסומים של מומבסה והצליח לבנות חבילות נופש אטרקטיביות, שאפשרו לאלפי ישראלים לטעום את טעמה של יבשת אפריקה ולצאת אפילו למסע ספארי קצר באיזור, שלמען האמת, היה די שחון.
הישראלים חגגו באיזור לשמחת השחורים המקומיים שנהנו מאוד מהנטייה הישראלית לרכוש מזכרות אפריקניות בשווקים המקומיים.
בין האטרקציות המקומיות היה ביקור בחוות תנינים ענקית שנוהלה על ידי ישראלי בשם מוזס (שהיה קודם לכן טייס קרב ישראלי), ובו עמלו על טיפוח עורות של קרוקודילים ששימשו מאוחר יותר לנעליים ולארנקים במיטב חנויות האופנה האיטלקיות. הכוכב של אותו חוות תנינים היה תנין ענק שגילו הוארך ביותר ממאה שנים ושאורכו היה כשמונה מטרים ושקל יותר מטון. לזכותו או לחובתו נרשמו לא פחות מעשרה קורבנות אדם וזה מתייחס רק למעשיו הידועים.
כמה הוא זלל בשעות הלילה או כאשר לא היו בסביבה פקחי טבע רק בטנו המקרקרת יודעת. מכל מקום, הוא היה בררני מאוד ביחס לתנינות שניסו לשדך לו.
היתה ביניהן תנינה יפהפיה שהוא היה כנראה היה אלרגי כלפיה והוא פשוט חתך אותה לשניים במלתעותיו בנגיסה אחת…
אגב, צמוד לאותה חוות תנינים היה דיסקוטק ענק שיכל לאכלס למעלה מאלף אפריקנים מרקדים ועלי לציין שמעולם לא נכחתי בבכחנליה יותר נודפת ריח זיעה מאשר בבילוי ערב עם אלף שחורים מרקדים, תענוג קטן למדי.
אחד הטיולים היותר פופולארים שהוצע אז לתיירים השוהים במלונות חוף הים במומבאסה היה שייט ברפליקה של ספינת מפרשים עתיקה אל אי אלמוגים שבו ניתן היה להתמכר לשחיית שנורקלים ולהתמזג עם חיי הדגים והצמחיה התת ימית העשירה שבאיזור.
מאוחר יותר מובלים התיירים אל אי אחר בו מתגורר שבט אפריקני דל, המתגורר בחושות, ובו לומדים ילדי בית הספר תוך כדי ישיבה על החול על רצפת הצריף הנוטה ליפול.
מאוחר יותר המשיכה ההפלגה לעבר אי טרופי קטן ובו המתינה למפליגי הספינה ארוחה כיד המלך.
מתברר שמארגן השייט ובעל הספינה היה בעידן שקדם להתיישבותו בקניה, טבח של מלון הילטון בוינה.
אלא שכאשר הפליגה הספינה בבוקר החל לרדת גשם סוחף וחלק גדול מהנוסעים ביקש לוותר על תענוג ההפלגה, כך שמתוך שבעים נוסעים נותרנו כעשרים שהמשיכו את הטיול. כאשר הגענו בצהרים לארוחה המלכותית שהוכנה לנו התברר שהיא הוכנה עבור שבעים איש ולא עבור העשרים שנותרו.
שאלתי את בעל הספינה האוסטרי מה הוא מתכונן לעשות עם עודפי האוכל העצומים הוא אמר לי שהוא מתכונן לזרוק הכל לכרישים.
אבל אמרתי לו שלא רחוק מכאן מתגורר השבט המסכן שבטח יצאו מעורם כדי להינות מהמטעמים שבישלת!
השתגעת! אמר לי ביבושת,
" אם פעם אחת אני אתן להם את מה שנותר, הרי מדי יום הם יתייצבו וימתינו בתחינה לתיירים כדי שיסיימו את ארוחת הצהרים ושישליכו להם את השאריות ובזה יגמרו לי את העסק"…
