באותה תקופה בה הוריי שהו בחו"ל ובה התגוררתי לבדי בדירתם, ניצלתי כמעט במקרה מחבורה של פוחחים שהיו עשויים לסבכני אפילו בפלילים.
אחד מהם היה בחור בן גילי שהיה בנו של הרב המכובד של שכונת טלביה, בחור בשם מנחם אופנברג.
חבר אחר היה שלמה, בחור שהיה גדול מאיתנו בשנתיים ששירת כבר בצה"ל בחיל תובלה ונהג להופיע בשכונתנו עם משאית צבאית, ונתן לנו לנהוג בה בשדה התעופה הריק שליד תחנת הרכבת העתיקה בירושלים.
שלושתנו נהגנו לבלות יחד עם נערות מבתים מסורתיים ברחביה וטלביה.
אחת מהן, שהיתה החברה של אותו ברנש, עבדה בסניף בנק בשכונת רחביה.
ערב אחד הופיעו אצלי השניים והציעו לי להצטרף אליהם לנסיעה לאילת שהייתה יעד מופלא ממש מעבר להרי החושך.
אלא שהיתה לי באותו ערב מחוייבות אחרת כך שוויתרתי על הבילוי המשותף.
למחרת התפרסם בעיתון שסניף הבנק ברחביה נפרץ על ידי מישהו שהיו בידיו מפתחותיו של הבנק וסכום עתק של עשרות אלפי לירות נגנבו ממנו.
לאחר כשבוע נעצרו השניים.
התברר שבעת ביקוריו של אותו ברנש שלמה בסניף הבנק של חברתו, הוא עקב אחרי מנהלת הסניף שנהגה לסגור בצרור גדול של מפתחות את סניף הבנק.
הוא התגנב לביתה ביום שישי כאשר שהתה בארוחת ערב משפחתית, הוציא את מפתחות הבנק מארנקה ויחד עם החבר השני הלכו ופתחו את הכספת בסניף הבנק ובעוד אחד שומר מחוץ לבנק בליל שישי ירושלמי קריר, רוקן השני את הכספת מתוכנה.
מאוחר יותר חזרו השניים לביתה של מנהלת הבנק, אלא שהיא כבר שהתה בבית לכן השחילו את צרור המפתחות מבעד לחלון המרפסת שלה.
למזלי לא שהיתי בבית ולא הצטרפתי אליהם לנסיעת הבזבוז לאילת בתום שוד הבנק.
משטרת ישראל חשדה תחילה במנהלת, שכן לא התגלו שום סימני פריצה לבנק.
לאחר מכן, החלה המשטרה לחקור את העובדים על אנשים שהיו נוהגים לבקר לעיתים קרובות בסניף הבנק וכך, דרך החברה שסיפרה בתום לב על החבר שלה הנוהג לבקר אותה בבנק לעיתים קרובות, הגיעו אליו ועלו על סיפור הנסיעה לאילת.
אותו שלמה עמד בחקירה המשטרתית כמו פושע מן המניין. אלא שחברו מנחם, פתח את פיו לרווחה. התברר שקרא בעיתון שסכום הגניבה היה כשלושים אלף לירות, בעוד שאותו שלמה אמר לו שהוא לקח רק עשרת אלפים לירות, כך שמנחם הרגיש גם מרומה – ושש לספר למשטרה את כל הידוע לו על הפריצה לבנק.
הפרשה עוררה רעש גדול בירושלים המנומנמת של אותה התקופה, בייחוד כשהמעורבים בפרשה היו ממשפחות דתיות מכובדות.
מזלי שלא התפתיתי לבלות אתם באילת.
