דודי יעקב הוא זה שטיפחני כבן והיחס ההדדי שלנו היה של אהבה והערצה רבה.
עד ימיו האחרונים היינו נוהגים לשוחח מדי יום.
הוא זה שהכין אותי לקראת השירות הצבאי בעזרת נסיונו רב השנים בצבא הבריטי ובצה"ל.
זה היה לי לעזר רב עם גיוסי בתקופה בו אבי ואמי שהו בחו"ל.
המעניין שעד יומו האחרון הוא סבל מחסרון כיס, בגלל עסקי הרכב שעסק בהם.
היה זה לאחר ששימש שנים רבות כרב בוחן ראשי בירושלים והדרום. הוא היה בזמנו "מלך ב גדוד" בירושלים הקטנה של שנות החמישים, תקופה בה כל בעל רכב הכירו ושיחר לפתחו. כאשר הייתי עומד לצידו ברחוב מיד היו נעצרים מכוניות ומציעים ליעקב שמידע טרמפ!
אבל בנושאים עיסקיים לא הצטיין אותו דוד יקר וכל חייו ליוו אותו החששות מפני חובות כספיים שלקח עבור העסק ליבוא רכב שפתח ועבור רכישת הדירה בנווה גרנות אליה עבר מדירת הגג הקטנה ברחוב שדרות בן מיימון.
רק עם מותו בהתקף לב בהיותו בן 64 לאחר מספר התקפי לב שדרדרו את מצבו הבריאותי, נפטרו לפתע הבעיות הכלכליות של משפחתו.
כנראה שביטוח חיים שרכש בזמנו עזר לאלמנתו לאה ולצאצאיו להתגבר על הקשיים הכספיים.
סבי ז"ל עלה פעם לאוטובוס כדי לנסוע להלוויה של האדמו"ר "חזון איש" ואמר לנהג שהוא אביו של יענקל שמידע, משפט שהספיק לנהג להסיעו למסע ההלוויה בבני ברק.
שעות חרדה עברו אז על כל המשפחה עד שסבי חזר שכן איש לא ידע לאן נעלם.
דודי יעקב ששירת בקומנדו הבריטי ופיקד על צפון ירושלים במהלך מלחמת השחרור, על שכונות כמו בית הכרם ובית וגן. אחד החיילים שלו סיפר לי על אומץ ליבו, כיצד רץ עם מכונת ירייה מעמדה לעמדה ויורה לעבר הערבים המסתערים.
הוא היה זה שקיבל בשער הגיא את השיירות שהביאו אספקה לאחר קרבות מרים אל שערי ירושלים הנצורה.
בתום מלחמת השחרור קיבל חברו ישורון שיף את הפיקוד על משטרת ירושלים ויעקב מונה על משרד הרישוי הירושלמי.
כידידו של פרופסור יגאל ידין, הצטרף דודי יעקב למשלחות הארכיאולוגים שחיפשו אחרי מגילות ים המלח כאחראי על הצד הלוגיסטי ותמונה שלו כשהוא מניח תפילין על רקע נוף מערות קומראן התפרסמה בעולם כולו.
אלא שבגיל צעיר יחסית הוא סבל מהתקף לב שהאט את הקצב המוטרף של חייו. עד שליבו פסק מפעום. דוד יקר שחסר לי עד היום.
לצער כולם, בתו חיה חלתה בסרטן ונפטרה בגיל צעיר אחרי נישואין שלא הצליחו למדען צעיר שהתגורר בבוסטון.
אחותה נעמה נישאה למנחם גרנית ושניהם גידלו את משפחתם בעפרה כאחת מהמשפחות הראשונות של גוש אמונים.
לזוג נולדו תאומים שגדלו בעפרה אחד מהם דוד גרניט הפך בשירותו הצבאי לסגן מפקד של סיירת גולני. הוא נהרג תוך היחלצות להציל את מפקדו בהיתקלות עם החיזבאללה, שלושה חודשים לפני הנסיגה מלבנון. על מעשה הגבורה שלו הוא זכה בצל"ש רמטכ"ל.
בזמן השבעה הופיע אצלם אחד מחבריו של הבן, שאמו היתה מפעילות "ארבע האמהות", שהפגינו במשך תקופה ארוכה בעד פינוי אדמת לבנון.
אותו חבר שהתארח לא פעם אצל משפחת גרנית, כחבר של בנם דוד, התוודה בפניהם שבזמן ההיתקלות, הסתתר מאחורי סלע ובמוחו נקרה המחשבה, שלא כדאי להסתער כדי למות על אדמת לבנון.
הדבר הציק לו כל חייו, המחשבה, שאולי היה בכוחו לשנות את מה שקרה לדוד אם גם הוא היה מסתער על המארב שטמנו להם חיילי החיזבאללה בעקבות חברו לסיירת, דוד.
