קשרי הידידותיים עם נציגי משרד התיירות הדרום אפריקנית"סאטור" הביאו לכך שהוזמנתי ללא פחות משבעה ביקורים רשמיים ברחבי היבשת השחורה.
נציגי "סאטור" שייצגו את משרד התיירות הדרום אפריקני בתקופה שקדמה לביטול האפרטהייד שמחו להזמינני לסיורים ברחבי אותה ארץ, שהיא בעצם עולם מלא וכך היה לי הכבוד להתארח בכל פינותיה של דרום אפריקה, החל מ"דרך היין", בה ממוקמים מיטב יקבי היין של החקלאים הבורים (האפריקנרים) באיזור סטלנבוש. אכרים לבנים אלו ממוצא הולנדי הגיעו ליבשת השחורה כבר במאה השבע עשרה כאשר רק שבטים בושמנים והוטנטוטים שהתפרנסו מלקט וצייד אכלסו את דרום אפריקה. בערך באותה תקופה שבטי הזולו מהצפון פלשו לעבר אותו אזור.
ג'ירפה מציצה מלמעלה-דרום אפריקה
המפגשים בין המתיישבים הבורים ושבטי הזולו נגמר לרוב בטבח השחורים שנהגו להסתער עם חניתות שלופות מול הרובים ונשק האש של המתיישבים ההולנדים.
לכן הרגישו אותם אפריקנרים לבנים שהם בעצם התושבים המקוריים של אפריקה הדרומית לא פחות משבטי הזולו.
אלא שגישתם של האפריקנרים ושל שאר הלבנים לא היתה מקובלת על העולם שהשתחרר מאז מלחמת העולם השניה משליטה קולוניאלית של מעצמות אירופאיות על שטחי ענק ברחבי העולם.
הבריטים למשל, שניהלו בתחילת המאה העשרים מלחמה עקובת דם באפריקנרים שרובם היו ממוצא ההולנדי נאלצו לוותר על שליטתם במרבית המושבות שלהם ברחבי העולם אם כי לעיתים בתהליך של שפיכות דם עצומה – כמו בהודו, כשהמושבה האנגלית הענקית נחלקה לאחר שנות מלחמה להודו ופקיסטן ושתיהן אוחזות כיום אחת את גרונה של השניה באמצעות איום גרעיני.
גם הויתור על פלשתינה הביא לשפיכות דמים שבעקבותיה קמה והתייצבה מדינת ישראל.
כך גם הויתור על מושבות כמו קניה ורודזיה, בעקבותיהם נאלצו לוותר גם מעצמות אירופאיות נוספות על נחלותיהן מעבר לים כמו הצרפתים על תוניס ואלג'יר,
ההולנדים נאלצו לוותר על אינדונזיה והבלגים על קונגו.
אלא שויתורים אלו לא הביאו את העמים המשוחררים אל המנוחה והנחלה.
האוכלוסיה במרבית המושבות המשתחררות הללו לא היו בשלה לניהול משטרים דמוקרטים אלא היו נתונים לחיכוכים שבטיים שהלכו והחריפו וגרמו לשחיטות המוניות.
אם בתום מלחמת העולם השניה ניתן היה לנסוע בג'יפ ממרוקו ועד כף התקווה הטובה מבלי שיאונה לכם כל רע הרי כיום קרוב לודאי שתחוסלו תריסר פעמים בדרך לפני שתגיעו ליעדכם.
דרום אפריקה נותרה אחרונה בין המדינות השחורות באפריקה שהיו תחת שליטת האדם הלבן.
הלבנים שם היו משוכנעים שעוצמתם הכלכלית והצבאית תנציח את שלטונם הגזעני.
גם האירועים שהתרחשו סביבם באפריקה במדינות ש"השתחררו" מהשלטון הקולוניאלי, שכנעו אותם שיש לשמור על עליונתו של הגזע הלבן.
התהליך המקובל באפריקה היה מעבר של השלטון הלבן ללוחמי החרות המשכילים של אותה ארץ כמו ג'ומו קנייאתה בקניה או נלסון מנדלה מאוחר יותר בדרום אפריקה.
אך עם קבלת העצמאות מבינים בהדרגה קציני הצבא העצמאי ששימשו כסמלים בצבא הקולניאלי הקודם שלמעשה הכוח נמצא בידם והם הדיחו את הממשל הדמוקרטי והכריזו על עצמם כדיקטטורים והפכו לשליטים מפחידים בסגנון של אידי אמין באוגנדה, בוקאסה בחוף השנהב ומוגאבה , רודזיה (זימבאווה של היום) ומוזמביק שהיו ארצות ששגשגו תחת שלטון הלבנים הפכו לארצות מפגרות ומוכות עוני, שכן עם גירושם של הלבנים התמוטטו לגמרי התשתיות הכלכליות. דבר שלא הגביר את רצון הלבנים בדרום אפריקה להעביר את השלטון לשחורים.
אך הפיכתה של דרום אפריקה למצורעת העולמית ולחץ בינלאומי בלתי פוסק הם שהביאו בסופו של דבר את המעבר של השלטון מידי הלבנים לשחורים.
