בשנים הראשונות למגורים בטלביה נהגנו, אחותי שולה ואנוכי, לנסוע באופניים אמריקניות שקבלנו כשי מאחת נסיעותיו של אבי.
באותה תקופה נדנדתי יותר מדי לשולה. היא נהגה לדווש באופניים לפני, מבלי להוציא מילה לכיווני , דבר שהרגיז אותי למדי.
בתור תלמידי גימנסיה , היינו חבורת ילדים שנהגנו להלוך יחדיו עם תום הלימודים לעבר שכונות מגורנו ברחביה ובטלביה. תוך כדי הליכה נהגנו לפנטז על עתידנו הצפוי.
בין אותם ילדים שחלקם נעלם לחלוטין מאופק חיי היה יצחק פלר שאביו היה עיתונאי שייצג עיתון אמריקני והבחור הפך לכתב מדיני בקול ישראל אך לפני שנים נעלם ואיננו.
היה גם שמעון סלווין, ילד חולמני שדר ברחוב אלפסי והפך להיות פרופסור לרפואה ומומחה בינלאומי להשתלת מח עצם .
ילד אחר מאותה חבורה היה מיכה לווינגר ילד מגודל וחביב , יוצא למשפחה הונגרית שגם הוא הפך ברבות הימים לרופא ידוע בניו יורק, וקשריו די נותקו עם הארץ הקדושה.
עם סיום בית הספר העממי נהגו המוצלחים שבין בני הכיתה לעבור לישיבות תיכוניות שהחלו לרכוש להם שם בקרב הנוער הדתי לאומי, שאז היה רחוק מאוד מההקצנה הימנית שהפכה נחלתו בתום מלחמת ששת הימים.
חברי בני עקיבא של תקופתי היו מעין מפאייניקים בוורסיה דתית.
ההגשמה בעינינו היתה הצטרפות לגרעין נח"ל שישלים בעתיד את אחד מקיבוצי בני עקיבא.
סניף התנועה אליו הגענו אחת לשבוע ומדי שבת אחה"צ שכן במבנה בהמשך רחוב החבשים ולידו היה גם סניף של בית"ר הירושלמי.
אנו המפאייניקים הדתיים נהגנו ללגלג על הטקסים , הסיסמאות והמדים של ילדי בית"ר שנראו לנו כפאשיזם במהדורה ירושלמית. לא היה עולה על דעתנו שיבוא יום ודור ההמשך של יוצאי בני עקיבא ישא את דגל הלאומנות והקיצוניות היהודית.
הורי ציפו בזמנו שגם אני אמשיך את לימודי התיכוניים באחת הישיבות התיכוניות הידועות של אותה תקופה, כמו הישיבה המפוארת שהפכה לאגדה של הרב נריה בכפר הרוא"ה .
אחי יהושע התמיד באותה ישיבה במשך שנה שלמה. וכאשר חזר החל לעבוד במחלקה הגרפית של הקרן קיימת תחת פיקוחו הייקי של ד"ר קורנגולד, שפיתח כאמור אות עברית חדשה בשם קורן .
עבודת חיו של אותו קורנגולד הייתה ספר תנ"ך שלם שהודפס באות העברית החדשה שעיצב.
אלא שלעומת אחי הצייתן , אני השובב לא הסכמתי לבלות שנה שלימה בישיבה שלימודי הגמרא שלה היו זרים לרוחי ואחרי כשבוע חזרתי לביתי.
הורי ניסו לשלחני לישיבה מפורסמת אחרת בשם "נחלים" בראשותו של הרב יוסף בא-גד שהפך שנים רבות לאחר מכן לליצן הכנסת כאשר שימש ח"כ כמספר שניים במפלגתו הימנית של רחבעם זאבי (גנדי) .
אותו יוסף בא-גד ששימש לפני זה קומונר בבני עקיבא, הקים ישיבה במושב שנשא את אותו השם .
אלא שכרגיל, לא הסתגלתי למשטר הלימודים ששרר בה.
את ימי ביליתי אז בשיטוט בשווקים של המעברה הסמוכה שם התוועדתי לראשונה ל"ישראל השנייה" , של יוצאי המעברות והפיג'אמות – שכירושלמי מפונק הכרתי אותה ואת אורח חייה רק מהסיפורים .
אם כי יש לציין שהורי בחורף הגשום של 1952 קיבלו לביתנו שני ילדי מעברות ששהו אצלנו בכל עונת החורף .
אחרי כשבועיים של שהייה בישיבת נחלים הגיע מכתב מאמי שאני יכול לחזור הביתה. אך לפני ששמחתי התגשמה, הכריז עלי אותו רב יוסף בא-גד כמגורש מהישיבה.
הוא טרח לצנזר ולפתוח את כל המכתבים שהגיעו לילדי הישיבה. כדי שלא יוודע חלילה , שעזבתי את הישיבה מרצוני, הוא טרח לגרשני מהמקום בטקס פומבי.
עברתי עוד נסיונות השתלבות בשתי ישיבות נוספות בירושלים לפני שאבי התרצה בלחצה של אמי היקרה להחזירני הביתה, ולרשום אותי לכיתה החמישית בבית הספר התיכון ע"ש ראם ליפשיץ שהיה בעצם המשכו של בית הספר העממי בו למדתי.